Browsed by
קטגוריה: מצביאות ומלחמה

הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית

הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית

סקירה זו מבקשת להבהיר מדוע ההיפרדות מן הפלסטינים ביהודה ושומרון על בסיס קווי 67’, גם בתוספת התיקונים הקלים של “גושי ההתיישבות”, עלולה להציב בפני מדינת ישראל פוטנציאל לאיום קיומי. טענתה המרכזית היא שלא זו בלבד שנסיגה כוללת של כוחות צה”ל משטחי יו”ש תדחק את ישראל לגבולות שאינם
ברי הגנה, אלא שקרוב לוודאי שהיא אף תביא להיווצרותה של ישות טרור בדומה לזו שצמחה ברצועת עזה בתקופת תהליך אוסלו, בהבדל הקריטי שקרבתם של יהודה ושומרון לעיקר נכסיה של מדינת ישראל ברצועת החוף מעצימה פי כמה את גודל הסיכון הטמון בפינוי שטחים אלו.

“מתווה פעולה אסטרטגי לזירה הישראלית פלסטינית” שפורסם בימים אלה על-ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS , בהנהגת אלוף מיל’ עמוס ידלין, אמנם לא התעלם מאיום זה, אך נתן לו מענה ארעי וחלקי. לאורו ולאור לקחי ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה בקיץ 2005 , הציע מתווה במתכונת פעולה בשלבים:
מצד אחד חתירה להתכנסות לגבול מדיני על בסיס גדר הביטחון, ומצד שני הדגשה כי עד לפתרון בהסכם קבע, אם יושג, ימשיכו כוחות צה”ל לפעול בכל המרחב כעמוד התווך לביטחונה של ישראל. מתווה דומה מיוצג בשנים האחרונות על-ידי “מפקדים למען ביטחון ישראל”.

בסקירה זו יובהרו נקודות המחלוקת עם מתווים אלה, בטענה כי הם לא הפנימו באורח ביקורתי את השינויים הגלובליים שחלו בשני העשורים האחרונים בתופעת המלחמה. טענת היסוד היא כי הערכתם את עוצמת צה”ל במבחן היעילות והרלבנטיות למול האיומים המתהווים, לוקה בהערכת יתר. בתוך כך יובהר לדוגמה, כי בניגוד למוסכמה הרווחת, תפקידה של מסת ההתיישבות האזרחית במלוא המרחב, נעשה מרכזי יותר, עד כדי תנאי הכרחי ליעילות הפעולה של כוחות הביטחון.

לחצו לקריאת הסקירה המלאה

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות אירניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים כבחירה כמעט בכל מחיר בשימור שגרת היציבות. תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב, הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות שגשוג. אלא שהלך הרוח הדומיננטי בחר פעמים רבות בשימור מגמת היציבות והשגשוג הכלכלי, על פני צעדים נדרשים לשימור הביטחון. במדינות רבות ואף בישראל, החשש לאובדן יציבות, עיצב מדיניות ביטחון הבוחרת ב"נתיב השלום", בעוד שלמעשה בחרו בנתיב הקונה עוד יום של שקט, במחיר עימות קשה יותר בעתיד. בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר, ההתמודדות הנדרשת מוכחשת והאיום מתעצם. כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.

הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית המובל על ידי משמרות המהפכה לבין פרויקט הגרעין. הזיקה בין השניים, דומה לזיקה המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון הפועלים כמערכת אחת. ברשת הביטחון לכשצעמה אין עניין, היא חשובה בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין בנטילת סיכון. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.

פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים, כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה"ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר בהאצת העזתו בהליכה על הסף. הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה, יש פוטנציאל התדרדרות אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו, בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוניי ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל היא יכולה להציב גורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.


התפרסם בישראל היום, 10/05/2018

 

 

 

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

ארועי הגדר בעזה: מסמר אחרון בארון קבורת קונספציית ההיפרדות

אירועי הגדר לאורך גבול רצועת עזה, הפכו בשבועות האחרונים את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלסטינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון, ציפי לבני, בפני קריסה. נכון שבבסיס  החתירה להיפרדות מן הפלסטינים, הוצב האיום הדמוגרפי, בהעצמת האיום שאם לא ניפרד נאבד את הרוב היהודי: או שלא נוכל להמשיך לקיים מדינה יהודית או שלא נוכל להמשיך להיות מדינה דמוקרטית. אלא שמאז ינואר 1996, תמה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון. עם ביטול המנהל האזרחי באזורי A,B, ביהודה ושומרון בינואר 1996, הכריז אחמד טיבי : "היום הסתיים הכיבוש". ההיפרדות בהיבטי השליטה האזרחית מומשה אז בהיקף כמעט מלא, למעט שטחי C ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מכאן קודמה קונספציית ההיפרדות על ההנחה שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים מומחשת על ידי גדר ומשטר גבול, תקטין את ממשקי החיכוך היומי ותחולל בכך תהליך של התפייסות ויציבות.  הרגיעו אותנו שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה"ל ידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל בלגיטימציה מלאה.

הנחות אלה כמכוננות את הקונספציה מסבירות מדוע אהוד ברק המודע היטב להנחות אלה, תוקף את השמאל הקיצוני המבקר בחודש האחרון את פעולת צה"ל. הוא מדגיש להם כי מה שמתחולל ברצועת עזה הוא ההיפרדות אליה ייחלו ואם לאחר שמומשה, אין לצה"ל לגיטימציה לפעול להגנת הגבול , איך אפשר יהיה לשכנע להמשיך ולבצע מגמה זו גם ביהודה ושומרון?

בראשית שלטון ראש הממשלה אהוד אולמרט, באביב 2006, לקראת מימוש תכנית התכנסות ביו"ש, בדיאלוג עם ארי שביט, הציג חיים רמון טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 3000-4000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלשתינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"… כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה". (הארץ, "על החיים ועל המוות",18.6.2006)

זו כמובן אמירה הרחוקה מדיוק. גם ב"חומת-מגן" – ב-24 שעות ראשונות, צה"ל רק התחיל להתניע מערכה וגם לאחר שבוע, לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים, במתקפה מדורגת, בהעתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. מעבר לכך, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה ברצף למעלה משנתיים, בכל מרחבי יהודה ושומרון, בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה, בתוך עומק השטח, לא הייתה מושגת מגמת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

הגדר כאשליה

גדר היא עוד אמצעי במערך הכלים הביטחוניים. היא לכשעצמה, איננה מסדירה יציבות. ההיפרדות המיוחלת על ידי חסידי ההיפרדות: ברק ליבני רמון מוצאת עצמה מאותגרת. מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני מודלים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את הגיון ההיפרדות בשלמותו המונוליטית במה שהתרחש ברצועת עזה, השני ביהודה ושומרון שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.

מה שהתפתח בעזה ראוי להילמד ביקורתית.

בהשלכת יהבנו על גדר, כפתרון מערכתי, יכולנו ללמוד מניסיונם של אחרים. עם תחילת בניית גדר ההפרדה ביו"ש הייתי במטכ"ל בתפקיד רח"ט תורה והדרכה. ראש מחלקת היסטוריה באותם ימים פרסם תזכיר מקצועי על קו הגדר שבנו הצרפתים בגבול אלגיריה תוניסיה שנקרא "קו מוריס". כמה מהאתגרים המוכרים כיום בעיות גדר עזה הופיעו באותה גדר.

המלחמה באלג'יריה היתה רב ממדית וממושכת ותוארה היטב בספרו של אליסטר הורן. מרכיב אחד במכלול הלחימה הכולל היה המערכה סביב גדר הביטחון שהקימו הצרפתים בגבול בין תוניסיה לאלג'יריה. קו שזכה לכינוי "קו מוריס". מתוך מגמה לחסום את זרימת אמצעי הלחימה והלוחמים מתוניסיה לאלג'יריה, הקים הצבא הצרפתי גדר באורך 300 ק"מ מהים התיכון ועד לחולות הבלתי עבירים של מדבר סהרה. הקו היה בנוי ממכלול מרכיבים שכללו  גדר חשמלית, שדות מוקשים, מערך איסוף וכוחות אבטחה ועתודה ניידת.

כמה לקחים שאפשר ללמוד מקו מוריס:

קו מוריס
קו מוריס (מתוך ויקי שיתוף, על ידי Djelloul Khatib)

מרחב הגדר שבנו הצרפתים, במכלול הפעילות שנכרכה סביבו, הפך לזירת מערכה בפני עצמה. היא מיקדה את מאמצי היריב בחדירות בהיקפים משתנים מחדירת חוליות עד חדירת גדודים. מערך הכוחות להגנת הגדר אותגר במיוחד באי יכולת לריכוז מאמץ לנוכח התפתחות ניהול החדירות למאמצים סימולטניים בכמה מוקדים. במסגרת המאמצים להתגברות על הגדר, התפתחו טכניקות משופרות להתגברות על מערכי המכשול וההתרעה, לרבות חפירת מנהרות.

הפעילות הצרפתית לאורך קו הגדר שהייתה ביסודה הגנתית, נדרשה מעת לעת לפעילות התקפית למרחב שמעבר לגדר, לתחומה של תוניסיה, מה שהיה כרוך באובדן לגיטימציה. מה שמלמד שקו גדר לעולם אינו יכול להתקיים ללא זיקה למרחב בו הוא ממוקם ולפעילות מתמדת במרחב התפר משני צדי הגדר מה שהופך את הגדר מקו גבול למרחב ספר.  בעיצומה של המערכה בזירת הגדר בגבול תוניסיה, הפעילו הצרפתים מעל 80,000 חיילים, סבלו אבדות ואיבדו לגיטימציה, באורח שהאיץ את המאבק הפוליטי בצרפת לנסיגה מאלג'יריה.

מה ניתן להסיק מתפקוד הגדר ברצועת עזה

בתכנון פריסת צה"ל המחודשת לאורך גבול רצועת עזה, המתכננים הציגו לשר הביטחון מופז את ההנחה שבדיוק כמו בגדר בגבול לבנון, גם לאורך רצועת עזה יתפתחו איומי מטעני צד לאורך הגדר. על כן הניחו כבר בתכנון, שתידרש סלילת דרך פטרולים נוספת רחוקה יותר מן הגדר.

בחסות החקלאים הפלסטינים, בחזות חקלאית, הצליחו מחבלים לגשת לגדר להניח מטענים, לחפור מנהרות, כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. לשם כך, על מנת להבטיח את חיילי צה"ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם בסמוך לגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת גם מצידה השני של הגדר. מכאן נקבעה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלסטינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ'פרימטר ביטחוני'.

בדיוני הפסקת האש בקהיר, במבצע עמוד ענן, העמידו החמאס שתי דרישות להסכמתם להפסקת אש: אחת דרשה הרחבת טווח הדייג בים, השנייה דרשה לבטל את מגבלות הפרימטר הביטחוני, בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן הדרישות נושאות אופי הומניטרי תמים. למה באמת לא לאפשר דייג חופשי לדייגים כמו שרצוי לאפשר לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר. אלא שלשתי הדרישות נילווה גם ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמא"ס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלסטיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים כנגד כוחותינו ואזרחנו, בצידה הישראלי של הגדר. במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה הגדר מוכרת בצה"ל כמרחב מאויים, היוצר -בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולחקלאנו, בנוכחותם במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתה הישירה של הבנות עמוד ענן, לנוכחות אזרחית פלסטינית עד קו הגדר.

שורה תחתונה: מלבד עלותה היקרה של גדר, היא גם תובעת לאורכה משטר פעילות ביטחון שוטף הכרוך בסדר כוחות גדול. במקום שאין לצה"ל אבטחה שוטפת, לאורך הגדר, הגדר עצמה נפגעת ולפעמים אף נגנבת, כפי שקרה יותר מפעם במערב הר חברון, למול מזרח לכיש.

הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות שהיא מסמנת, לחולל תנאיי יציבות חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה"ל מענה לאיומי טרור שיתפתחו מעבר לגדר, ושתגובת צה"ל תזכה ללגיטימיות פנימית ובינלאומית, חייב להכיר בכך שהאירועים מטילים ספק בהבטחה זו.

ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל.

כותרת ראשית היום במעריב: "מתווה טראמפ: ישראל תוותר על שכונות במזרח ירושלים" (מעריב, 4.5.2018) כדאי לדמיין כיצד מתפתחת שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג'בל מוכבר הפלסטינית, המופרדות  בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר בדפוס אירועי הגדר בעזה בקו תפר עירוני בתוככי ירושלים ולשאול אם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?


מתוך דברים שנאמרו בכנס בס״א על אירועי הגדר ב-23 אפריל 2018

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

שתי הערות על סמכות עדותו של ניר חפץ כעד מדינה נגד נתניהו

בדיווח על ניר חפץ שנעשה עד מדינה בחקירת ראש הממשלה, נאמר לציבור כי עדותו מאשימה את ראש הממשלה בקבלת החלטות ביטחוניות משמעותיות בהתעלמות מהמלצת מומחי הביטחון. מעבר לדיון העוסק בהתנהלותו האישית של נתניהו, מונחת לפנינו סוגיית יסוד במדע המדינה ובקבלת החלטות אסטרטגיות. מתעוררות כאן שתי שאלות: האחת עוסקת במהות תפקידו של מנהיג כקברניט לאומי, עד להיכן מגעת חובתו למלא אחר המלצת מומחים? השאלה השנייה, עד כמה יועציו הקרובים ואף האינטימיים של מנהיג לאומי, יכולים להתקבל כמקור סמכות לגבי מניעי החלטותיו, במכלול שיקוליו הגלויים והסמויים?

בעומק העניין, שתי השאלות קשורות זו בזו. אם מצפים ממנהיג לאומי להתנהל בהכרעותיו המשמעותיות בציות למודל המתאים למנהל וועדת מומחים, אז הדיון, כאירוע מקצועי, חייב להיות שקוף ולהעלות בגלוי את מלוא השיקולים. במקום כזה מי שהיה שותף לדיון, באמת יודע ויכול להעיד על מה שהתרחש שם. אלא שמנהיגות בכירה, בוודאי ברמה הלאומית אינה יכולה להתנהל במלואה רק בממד הגלוי.

קבלת החלטות בניגוד להמלצת מומחים

עד שלא מגיעים לצומת הכרעה במצבים חסרי תקדים, ניתן להפקיד גורלנו בידי מנהלים מצטיינים. את ניהול הרכבת לדוגמה, כדאי להפקיד בידי מצטייני ניהול. אבל לא הכל בחיי חברה ומדינה מתנהל על מסילות, ומנהיגות כתכונה ייחודית, נדרשת דווקא במקום בו נגמרת המסילה. במקום בו מסתיימת הרציפות בין מה שהיה לבין מה שקורה. באירוע חירום שמתגלה בטבעו כפורץ כל מסגרת תקדימית, מסתיימת גם סמכות המומחים. זו היתה שעתו הגדולה של צ'רצ'יל כפי שאף הוצגה באורח דרמטי בסרט "השעה האפילה". מול מתקפת הבזק הגרמנית, הגנרלים הבריטים במיטב מקצועיותם נמצאו חסרי אונים. בשעה הרת הגורל של מצור דנקרק, היתה זו מנהיגותו של צ'רצ'יל שהובילה לחילוץ ההרואי של מאות אלפי החיילים שנלכדו על החוף.

כך הייתה גם מנהיגותו של בן גוריון שהתאפיינה בכל דרכו הפוליטית בהבנה עמוקה למגבלת הידע המצוי בידי מומחים. במלחמת העצמאות, ידועה ביותר התעקשותו של בן גוריון, בניגוד להמלצת המטה הכללי, לריכוז מאמץ המלחמה הראשי לירושלים. דיוני וועדת החמישה, בראשותו מבטאים פתיחות אמיצה לדיון ביקורתי. בדיון נוקב לאחר קרב לטרון, הטיח אלוף יגאל ידין- ראש אג"מ – בפני בן גוריון:

"החטיבה היחידה שאפשר היה להשיג לקרב היתה חטיבה 7… פה היתה לדעתי ההתערבות הקשה ביותר של בן גוריון, אשר לדעתי היתה בניגוד לכל סמכויותיו כאיש הרואה עצמו מוסמך לתת הוראות לצבא. כולם היו טירונים ואי אפשר היה להכניס אותם לקרב אלא כעבור שבעה או שמונה ימים אחרת זהו איבוד לדעת… ניסיתי להסביר שמבחינה טכנית זה לא יתכן, אך כל דבריי היו לשווא. בן גוריון דרש שאקרא את מפקד החטיבה, הוא רצה לשמוע את הדברים מפי המפקד…יש לי טענה קשה למפקד החטיבה שמילא את הפקודה. מבחינת כל השיקולים הצבאיים אסור היה לעשות פעולה זו, הפעולה נגמרה בקטסטרופה איומה."

בן גוריון ענה בנחרצות: "לדעתי בניצחון גדול, אמנם לא בזול." אכן קרב לטרון היה כישלון ברמה הטקטית, אבל ניצחון משמעותי ברמה המערכתית. בחכמה שלאחר מעשה, אפשר להמשיך לבחון את נכונות ההחלטה, אבל אין ספק שהיא היתה לא רק לגמרי לגיטימית אלא גם מופת לנחישות ההחלטה של מנהיג לאומי, הנדרשת במהותה גם ליכולת העמידה כנגד המלצת המומחים.

כך נהג בן גוריון גם בהעלאת יהודי עיראק במבצע מהיר ב-1950. שלמה הלל שנשלח להוביל את המשימה מספר כיצד לוי אשכול שנשא באחריות לקליטת העולים החדשים, קרא לו בטרם יציאתו לשם ואמר:

"בחור צעיר, אל תביא את כולם בבת אחת. אין לנו יכולת לקלוט אותם אין מספיק אוכל, אין אוהלים, אין עבודה לספק להם."

בן גוריון ששמע על כך, קרא לשלמה הלל ואמר לו:

"מה שאמר לוי אשכול נכון. בכל זאת תגיד לכולם לבוא מיד, עכשיו ההזדמנות ומי יודע מתי תסתיים."

ואמנם פחות משנה לאחר מכן שלטונות עיראק סגרו את הגבולות (שלמה הלל, רוח קדים, ידיעות אחרונות ומשרד הביטחון, עמ' 266-268). כאן מתגלה ייחודה של תופעת המנהיגות, בתנאיי אי וודאות, במבט שמעבר לאופק הגלוי למומחים, בנחישות ההחלטה שאינה יכולה להיות מגובה בהבטחת המומחים להצלחה.

כיצד גם יועצים הקרובים אינם בעלי סמכות למניעי ההחלטה:

מעצם טבעה מנהיגות נדרשת להתמודד בסביבות מורכבות. בסביבה שאינה מורכבת גם סדרן עבודה יעיל יכול להסתדר. כשהמערכת נעשית מרובת מתחים ומורכבת לא ניתן לנהל אותה בשקיפות מלאה, זה מה שעושה את ההנהגה לעניין רווי מסתורין. גלילי אמר על בן גוריון

"שהיה לו הכישרון לשתוק ולחטוא לבדו. כלומר, לא לשתף אחרים במחשבותיו, שיקוליו וכוונותיו. הוא גם לא גילה ליבו לפני יומנו. דומה שמאז מותו של ברל כצנלסון לא התייעץ בן גוריון עם איש, אלא היה מאזין ומחליט. על כן נשארה מערכת השיקולים של בן גוריון עלומה ונתונה לפרשנות."

(אניטה שפירא, מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח, עמ' 42)

גם מנהיגותו הנבונה של לוי אשכול כראש ממשלה כפי שהתגלתה בניהול מלחמת ששת הימים, נותרה רוויית מסתורין באופן שהוליך שולל גם את יועציו הקרובים. על הלילה הגורלי בחמישי ביוני, בו התקבלה בישיבת הממשלה ההחלטה לכיבוש ירושלים המזרחית, כתב מזכירו הצבאי תת אלוף ישראל ליאור:

"הדיון נמשך יותר מהצפוי…השרים התווכחו על עתידה של ירושלים לדורות. הם עשו זאת ללא הכנה מראש, ללא ניירות עבודה, מבלי לדעת דבר על תכניות פוליטיות או צבאיות."

אשכול סיכם את הדיון באמירה: "נשאיר את ענייני הצבא לצבא" ביודעו שמשה דיין שלא נכח בדיון, נתן כבר הוראות לכיבוש ירושלים. התנהלותו של אשכול בשעה זו נחוותה על ידי מזכירו הצבאי כחולשה. להבנתי הוא לגמרי פספס את עומק התחכום. אי השתתפותו של דיין בישיבת הממשלה היתה מבחינת אשכול הזדמנות לעמימות מועילה. אם הדברים יתפתחו כרצוי מה טוב ואם תתהווה תסבוכת בינלאומית, העמימות תאפשר לממשלת ישראל מוצא, בהצגת המהלך כתקלה בהבנות בין ראש הממשלה לשר הביטחון. בהיבט זה היתה כאן התנהלות מלאת תחכום ועורמה כרשת ביטחון לסיכוניי ההליכה אל הבלתי נודע. גם היועצים הקרובים חסומים ברגע שכזה, לעומק השיקולים.

לסיכום: המורכבות רבת הממדים, בה מתנהל מנהיג לאומי, היא תנאי הכרחי לתפקודו היעיל בקבלת החלטות אסטרטגיות. המסתורין האופף אותה היא אתגר מורכב לא רק להיסטוריון, אלא גם לצוותי חקירה מבוססי מומחיות.

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

דיווחו לנו כי המוטיבציה לשרות קרבי פחתה ונמצאת במגמת ירידה. באתי לערער על קביעה זו. לא שחקרתי את המצב ויש בידי ממצאים אחרים. עצם העיסוק במדידת מוטיבציה מופרך בעיני. מוטיבציה אינה תופעה פיזיקלית ומדד המוטיבציה אינו דומה למפלס מי הכינרת. מדע הפסיכולוגיה העוסק בתופעות אנושיות כמו מוטיבציה כמובן מודע למגבלות המדידה. המחלוקת שלי עם העוסקים בנושא נובעת לא רק מהספק שאני מטיל על שיטות המדידה והטיפול הפרשני בממצאים.  הטענה העקרונית שלי היא שהנתונים הללו על מוטיבציה לשרות בקרב המועמדים לשרות, הרבה פחות חשובה ממוטיבציה לשרות המתהווה במה שקורה לחייל בתוך היחידה. המוטיבציה הממשית מצויה  כולה בידי מפקדי הצבא: ממפקד הכיתה ועד הרמטכ"ל. מספרים על גנרל פטון שקיבל דיווח בעיצומה של ההתקדמות להכרעת גרמניה, על גדוד בחזית שסובל משחיקה ועייפות וזקוק להחלפה. תגובתו הייתה: "לא הגדוד עייף המג"ד עייף, תחליפו מג"ד". עיקר ההבדל בין השיגי יחידות טמון ברוח מפקדיהן. המוטיבציה הראשונית שמביאים המגויסים הצעירים חשובה, אך אינה הדבר הקובע את איכות היחידה. מרגע שנכנס החייל ליחידה קורים דברים אחרים חשובים פי כמה.

מאז ראשית גיוס החובה בצבאות ההמונים של אירופה במאה ה-19, נבנתה שיטה לבניית המוטיבציה לשרות מסור ומקצועי, מעורר כבוד, מתוך תהליך האימון ומתוך רוח היחידה. השיטה מבוססת על ההכרה שיש באדם כוחות שאינו מודע להם,  ובאימון וחישול שיטתיים מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אצנים מנוסים יכולים לספר איך לילה לפני ריצת מרתון הם במשבר מוטיבציה. באופן אישי חוויתי יותר מפעם כיצד אני מגיע לריצה במוטיבציה נמוכה, מסביר לעצמי שבסך הכל באתי לעבור את המסלול בלי להשקיע ולפתע בתוך האווירה הסוחפת קורה משהו אחר, הדינמיקה של המרוץ מייצרת כוחות הנעה שמעבר למה שהבאתי עמי. זה הכוח המניע שנדרש לפתח ביחידות הצבא באופן שממש לא תלוי במדד המוטיבציה לפני הגיוס. בהבנה הזו נבנו יחידות המחץ בצה"ל שמעולם לא הוגדרו רשמית כיחידות מתנדבים, דוגמת יחידות חיל השריון וחטיבת גולני שגילו בכל מבחני הלחימה רוח לחימה נעלה.

של מי האינטרס למדוד מוטיבציה?

מה דוחף את הבאת הסוגיה לדיון ציבורי חוזר ונשנה? העניין קשור להבנתי באינטרס די גלוי: מכיוונים שונים בחברה הישראלית מבקשים שינוי במודל הגיוס: מבקשים לעבור מגיוס חובה לגיוס צבא מתנדבים מקצועי. מאותה סיבה חתרנית מרבים לעסוק בבעיית אי השוויון בחלוקת נטל הגיוס, בהבנה שהבאת הציבור לדרישה למימושה המלא בהליכה עד הקצה, תעורר תודעת משבר.  במצוקת העדר היכולת לממש שוויון מלא בגיוס, בתוספת העצמת החרדה ממגמת אובדן המוטיבציה, מבשילים את הפתרון האחר: צבא מקצועי כמשלח יד. כל אזרח יבחר את משלח ידו: מי שיתאים לו יבחר להיות חייל ואחרים יבחרו ככל שיתאים להם: המוזיקאי יתמסר לאומנותו, כמו לומדי התורה. אם לא תהיה חובת גיוס בחוק, לא יהיו יותר משתמטים מחובת גיוס ומי שאינו מתגייס פטור מהתנצלות.

למעשה קיימות כאן שתי שאלות נפרדות ושונות: האחת שאלה ביטחונית מעשית, האם בנסיבות הביטחוניות הקיימות יכולה מדינת ישראל, לשנות את מודל הגיוס, מגיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי שכיר? השאלה השנייה, בהנחה שזה אפשרי האם זה בכלל רצוי לנו?

.מההיבט המעשי, התשובה לגמרי ברורה: למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית במסגרת צבא שכיר – לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות חי"ר וחטיבת שריון אחת, זה פחות או יותר המצב בצבא אנגליה. לא ברור איזה איכות תתייצב לשרות בגיוס כזה וכיצד ימלאו שורות לתפקידים מקצועיים מיוחדים כמו יחידת 8200. מעבר לכך, המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף דורש מסה של כוחות בהן משולב מערך מילואים רחב היקף. מהיכן יגויסו חיילי המילואים אם לא עברו חישול ואימון בשרות החובה?

מקובל להעריך כי מה שמנע בעשורים האחרונים מלחמה קונבנציונלית רחבת היקף נגד מדינת ישראל מסוג מלחמת יום כיפור ומה שנדרש כדי להמשיך למנוע מלחמה כזאת, הוא קיומה הידוע של מסה צבאית פעילה וכשירה שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל. מבחינה זאת אין מדינות אירופה יכולות להוות עבורנו מודל, ובוודאי לא גרמניה ודנמרק. לארצות הברית לעומתם, צבא רחב היקף ויעיל, הוא אכן צבא שכירים, אלא שהם מגייסים אותו מתוך אומה של 350 מליון. והיכן אנחנו? משיקולים אלה, בתנאים הקיימים ואף בעתיד החזוי, מעבר לצבא שכיר מקצועי הוא רעיון חסר אחריות.

גיוס החובה כערך

גם אם ישנה אפשרות למודל גיוס אחר, לבן גוריון היתה עמדה ברורה בסוגיה:

"במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים…רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד בעיצוב דמותו של העם הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא רק צורך לאומי פנימי אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו."

(כוכבים ועפר, עמ' 36)

מעבר לתרומה המלכדת ובונה אומה, כמקום מפגש יחיד לכלל האזרחים, לשרות הצבאי תרומה בחינוך הפרט לאזרחות מועילה. השרות בצה"ל, הוא למעשה בית הספר המשפיע ביותר במערכת החינוך הישראלית. הנשיא לשעבר שמעון פרס במפגשיו הרבים עם חיילי צה"ל ומפקדיו חזר ושיבח את צה"ל בתרומתו החינוכית. הוא נהג לשאול:

"מי יכול לקחת בני נעורים, לדרוש מהם סדר יום תובעני, להעיר אותם בטרם בוקר, ללמדם אחריות וחובה מקצועית? בלי צה"ל הם היו ישנים עד עשר בבוקר."

אכן מתקיימת מחלוקת על המגמה הרצויה בעיצוב עתיד פני החברה הישראלית. האמירה שהמגמה הקיימת מובילה לקראת סיום מודל צבא העם, בעצם אומרת לנו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. אלא שבכל הקשור למאבקים על אופייה של החברה, אין רכבות שייצאו מהתחנה.

עתיד צה"ל כצבא עם, כרוך אם כן במאבק חברתי, ונתון במידה רבה להשפעת המנהיגים. השפעתו של צ'רצ'יל על הנהגת האומה ברגעיה הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה, היא מופת לאופן בו יכולה מנהיגות לעצב מוטיבציה וחוסן לאומי. הסרט החדש "השעה האפילה" מדגים סוגיה זו במלוא מורכבותה ובמלוא עוצמתה. מומלץ לצפות בסרט עם סוגית המוטיבציה לגיוס ומודל הגיוס ברקע. מוטיבציה כמו תופעות אחרות ברוח האדם, נתונות להשפעה. בתחומים אלה, מה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. הכל נתון לשינוי במיוחד רוח האומה וחייליה, הנתונה להשפעתה המידית של מנהיגות בעלת השראה.


פורסם לראשונה בישראל היום 19.1.18

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר הניצב איתן" (נחנא מעא אל חית אל וואקף) הוא פתגם ערבי ידוע. הוא צריך לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של מסכת השיקולים המנחים את השחקנים באזורנו, בהתנהלותם מול המערכת האזורית המתהווה מחדש. בממדיה הגלויים והסמויים, ההתנהלות בשאלת זיהוי הקיר האיתן, היא תמצית חכמת ההישרדות עתיקת היומין, במיוחד עבור קבוצות מיעוט הנדרשות לבריתות בזיהוי נכון של הכוח העולה, אליו כדאי להצטרף בברית נאמנות. בנקודת מבט זו אסביר את מסכת האירועים האזורית שהתרחשה לאחרונה.

קרבות חאדר

מנקודת מבט סורית, הקרבות שהתרחשו בשבוע האחרון בצפון הגולן הסורי סביב הכפר הדרוזי חאדר, היו עוד אירוע, במלחמה ארוכה מרובת תפניות. מבחינת מדינת ישראל, מדובר באירוע משמעותי פי כמה. לא שגרת הביטחון השוטף בגבול עמדה ביום שישי האחרון למבחן, אלא המגמה האסטרטגית הישראלית העקבית, להימנע ככל הניתן ממעורבות פעילה במלחמת האזרחים בסוריה. על כן נדרשה התערבותו המידית של ראש הממשלה, בשהותו בלונדון, בהצהרה חסרת תקדים על מחויבותה של מדינת ישראל להגנת הכפר חאדר. המצב לפי שעה, התייצב עד להתרחשות הבאה, אולם הגיון המתיחות שהתגלה כמניע את האירוע, צריך לשמש את הערכת המצב האסטרטגית הישראלית כציון דרך במיצובה של ישראל במערכת האזורית ההולכת ומתהווה מחדש בשלהי המלחמה. שאלת המפתח המאתגרת את מדינת ישראל בהתנהלותה מול המערכת המשתנה, היא האם כשחקן אזורי, היא יכולה להעניק משענת איתנה לבני בריתה מבית ומחוץ?

מבחן הקיר האיתן, הוא ההיגיון המסביר את שיתוף הפעולה שנוצר בשנים האחרונות בין אנשי הכפר חאדר לבין פעילי חיזבאללה, הרי הם אלה שהוכיחו בשנות המלחמה את מעמדם האיתן באזור. זה גם ההיגיון בצדו הישראלי של הגבול, בשמו תבעו הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, את התערבותה הפעילה של מדינת ישראל להגנת אחיהם מעבר לגבול. אירועי חאדר הציבו בהיבט זה ססמוגרף מאתגר לממשלת ישראל, כדילמה אסטרטגית פנימית וחיצונית, במבחן תפקודה האקטיבי ודימויה כמשענת איתנה לבני בריתה.

הכישלון הכורדי בכירכוך

גם במאבק הכורדי לעצמאות, נבחנה מדינת ישראל בממדי השפעתה כקיר איתן אזורי, כמשענת תומכת בשעת משבר. נחישותו של המנהיג הכורדי ברזאני לקיים את משאל העם על עצמאות כורדיסטן, זכתה לתמיכה פומבית ישראלית. אבל הכורדים ציפו ליותר מזה. מול תגובת הנגד העירקית-איראנית, במתקפה המהירה לכירכוך, לא יכלו לעמוד לבדם. חלומם לעצמאות מדינית שנראה בשנה האחרונה כקרוב להתגשמות, נדחה גם הפעם. ברור היה להם כי במגבלות המרחק מישראל, יכולת הסיוע הצבאית הישראלית מוגבלת ביותר. אולם קיימים ממדים נוספים להשפעה ולתמיכה וגם בהם ישראל לא עמדה במבחן הציפיות הכורדיות. קרבתה של ישראל לארה"ב מכוננת בהקשרים רבים את דימוי עוצמתה. הכורדים בהחלט ציפו מישראל לגייס בעבורם את תמיכת ארה"ב, שהייתה יכולה לשמש בעבורם מגן בפני פעולת הנגד העירקית-איראנית. אלא שבהתרסה גלויה, בהכוונת משמרות המהפכה האיראנים, ובפעולת בזק של צבא עיראק החמוש בציוד אמריקאי חדיש, הועמדה ארה"ב בפני עובדה מוגמרת ששמטה ממנה את עמדת התיווך שביקשה למצות. לא במקרה אמר הרמטכ"ל האיראני בסיום הפעולה: "ארה"ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שניה בכורדיסטן". בפעולתם המוצלחת בכירכוך, הצליחו אפוא האיראנים לא רק לסכל את מימוש העצמאות הכורדית, אלא גם לפגוע במעמדן של ארה"ב וישראל כגורמי כוח אזוריים, המצליחים במערכת המתהווה לשמר את דימוי עוצמתם כקיר איתן.

הצורך בקיום חיכוך אקטיבי מעבר לגבולות המדינה

על רקע טראומת שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני, ומתוך שיקול אסטרטגי ענייני, נמנעה ישראל בכל שנות המלחמה בסוריה, ממעורבות צבאית גלויה מעבר לגבולה. כשישראל בכל זאת פעלה בסוריה, באורח חשאי או גלוי, היה זה לצורך האינטרס הישיר של הגנתה. כמפקד הגיס הצפוני, הייתי שותף לדיונים בסוגיה זו והערכתי שהמדיניות הכוללת כפי שהתפתחה היתה נכונה.

אולם בשעה זו, לנוכח המערכת המתהווה לקראת סדר חדש, במבט לעתיד, מומלץ לבחון את האופן בו תמצב מדינת ישראל את דימויי עוצמתה לא רק ביכולתה להגן ביעילות על שטחה וגבולותיה, אלא גם ככוח בעל השפעה בעיצוב המערכת האזורית, באופן המתאים לציפיותינו.

הדיון על גבולות מדינתיים, הוא דיון אחר מהדיון על מרחבי ההתעניינות וטווחי הפעולה הצבאית הגלויה והחשאית, הנדרשים לקיום והגנת הריבונות. על הבחנה זו כתב האלוף הרכבי בספרו מלחמה ואסטרטגיה:

"למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה…אנגליה לדוגמה, טענה ש'גבולה האסטרטגי' הוא על הריין…" (שם, עמ' 531)

כמעט אלף שנה, שמלחמותיה של אנגליה מתנהלות מחוץ לגבולותיה. בתוך כך הניצחון על נפוליון בקרב ווטרלו, ומרחבי פעולתה בשתי מלחמות העולם.

ראש הממשלה בן גוריון ולאחריו לוי אשכול, פעלו מתוך הבנה זו בתמיכתם הצבאית בכורדים, לא רק בפעילות חשאית של אנשי המוסד, אלא גם בהשתתפות ובהדרכת קציני צנחנים ישראלים. העזה זו נבעה כמובן מחיפוש בריתות אזוריות שיחלצו את מדינת ישראל מן הבידוד שכפו עליה באותן שנים מדינות ערב. ברית משמעותית נבחנת בשעת מבחן והיא כרוכה לעיתים גם בשותפות לחיכוך. בהיענות למוכנות לפעול ואף להסתכן למען בן ברית, נבנה דימוי הקיר האיתן. בתפיסתה של ישראל את עצמה כ"ווילה בג'ונגל", נבנתה בניסיון מצטבר רב שנים, מערכת צבאית יעילה להגנת הגבולות. אולם עתה, למול מערכת אזורית המתהווה מחדש, בצורך לבסס את ביטחונה של ישראל גם מתוך מעמדה כשחקן אזורי בעל השפעה, נדרש שיח ביטחוני בעל ממדי הגיון נוספים.

מיהו הקיר האיתן במערכת החדשה?

לאחר טלטלה רבת תהפוכות במלחמת האזרחים בסוריה ובעירק, בלוב בתימן וגם במרחבי סיני, אנו חווים תזוזת יבשות במערכת אזורית המצויה עדין בשלבי התהוות פתוחים להשפעה. עוצמת הטלטלה אינה פחותה בהיקפה מזו שעבר האזור בסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריה העות'מנית וחלוקת המרחב למדינות במתווה סייקס-פיקו. זו המסגרת בה צריך לפרש את משמעות מסכת האירועים בה נכללים: הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בהכוונה מצרית, התבוסה הכורדית בכירכוך, הקרבות בכפר חאדר והתפטרות ראש ממשלת לבנון אל חרירי בהכוונה סעודית. בכל אלה מתבררת מתוך החיכוך שאלת המפתח האזורית: מיהו הקיר האיתן במערכת המתפתחת? בריתות אזוריות, גלויות וחשאיות, יתארגנו רק סביב מי שיוכיח עצמו כקיר איתן בסדר האזורי החדש וזו כמובן סוגיה רבת השפעה לעתידה של מדינת ישראל.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום 10.11.2017

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסאד הם למעשה כוחות מליציה.
לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה היתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו היתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 כבש את סיציליה עם מליציה שלא מנתה יותר מאלף איש- אזרחים מתנדבים.

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני:

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – היתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי , לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?" מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מליציוני.

הממד החיובי בתופעת המליציה

ציור: החילוץ מדנקרק
ציור: החילוץ מדנקרק

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט המוצג לאחרונה "דנקירק", ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן, ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80 , גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.

*

סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מליציוניים ישנו מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש- "ריבון אחד, חוק אחד ,נשק אחד".
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצרכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקאים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון- צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה.


מאמר זה הוא גרסה מורחבת לטור הדעה שפורסם לראשונה בישראל היום, 15.9.17
תמונת הנושא משותפת ברישיון: By Mstyslav Chernov (Own work) CC BY-SA 4.0, באמצעות ויקי שיתוף

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מלחמת ששת הימים כצומת בתהליך תורת השלבים

מבוא

בעשורים האחרונים הולכת ומתגבשת גישה ביקורתית למלחמת ששת הימים. בשנת הארבעים למלחמה, טען חבר הכנסת יוסי שריד כי לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל לא רצה מלחמה, גם נאצר נשיא מצרים לא רצה מלחמה. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. (בראיון לסרט דוקומנטרי, שודר בערוץ 1, יוני 2007, עלמא הפקות ) טענה דומה עלתה במחקרו רחב היריעה של אל"מ מיל' עמנואל גלוסקא, שפורסם בספרו: "אשכול, תן פקודה!". הספר התמקד בשאלה: "כיצד קרה שמדינת ישראל מצאה עצמה לפתע במלחמה, בניגוד מוחלט לכוונותיה של ממשלת ישראל? כיצד השתבשו הדברים?" (שם עמ' 10) בהתבוננות מאוחרת, חוקרים, הוגים ומנהיגים פוליטיים, מצביעים על מה שנראה בעיניהם כ"כשל הימשכות הכיבוש", והוא נראה להם כטמון בראשיתו בשורשי התהוותה של המלחמה. הביקורת הרווחת ממוקדת בעיקרה לשני היבטים: לסוגית ההתדרדרות למלחמה, האמנם היתה בלתי נמנעת? ולאורח התנהלותה, שחרג לטענת המבקרים, הרחק מעבר לכוונות הדרג המדיני.

בדבריי הבאים, אטען כנגד ביקורת זו, כי היא נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה. למרכיבי תודעה לאומית, גם אלה הסמויים והבלתי מוצהרים, היה מאז ימי קדם, תפקיד בעל השפעה בתהליכי קבלת החלטות בעניינים אישיים ולאומיים. להבנת הדינמיקה שהובילה אל פריצת המלחמה והשפיעה על דפוסי התנהלותה מרגע פתיחתה, נדרש בהתאם לכך, מאמץ להבניית ההקשר הכולל בו התקבלו ההחלטות. התעלמות ממסגרת ההתייחסות התודעתית ששררה באותם ימים בהנהגת הצבא והמדינה, מונעת למעשה את התנאים לדיון ביקורתי באיכותן של ההחלטות.

ובכן, בין מרכיבי התודעה הישראלית באותן שנים ראשונות בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, ניתן היה לזהות כמיהה אל מרחבי מולדת שנותרו בתום מלחמת העצמאות, מעבר לגבול. לגבי רבים בהנהגה הפוליטית והצבאית, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת אי השלמה, עד כדי תודעת החמצה. אמנם הלכה והתייצבה בשנים אלה, בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, מערכת חיים בעלת שאיפה גלויה לכינון נורמליות תרבותית וכלכלית באורח חיים אירופי מערבי; למרות זאת, היא היתה שלובה בכמיהות עומק אל משהו נוסף שעדין לא הושג. עוצמת כמיהות אלה, שהייתה בחלקה מודחקת, פעלה כמבנה עומק סמוי של הקיום הישראלי, וכוננה במידה לא מבוטלת, את תשתית קבלת ההחלטות של הדרג הצבאי והמדיני.

שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב". בהופעת שולי נתן בבניני האומה ביום העצמאות 1967, נתן באותם ימים ביטוי גלוי לאווירה הכללית טעונת הכמיהות. מרגע ביצועו, השיר התקבל, בהתרגשות סוחפת ובלתי צפויה. שולי נתן, שכבר ירדה לחדר ההלבשה, נקראה על ידי ראש עריית ירושלים טדי קולק, לשוב לבמה לביצוע חוזר של השיר. במילותיו, פרט השיר על נימי אותו מבנה עומק תודעתי, שפרץ לרגע בעוצמה מטלטלת מן התת מודע אל המודע הקולקטיבי.

מתוך רקע זה, אבקש להסביר בדבריי הבאים כיצד התבוננות במה שהתרחש באותם הימים, מתוך הפריזמה של אותה כמיהה לאומית, מטילה אור אחר, על הדינמיקה הלאומית שהובילה אל המלחמה והניעה את התפתחותה והתנהלותה.

נכון כי מבנה עומק תודעתי בהיותו סמוי ברובו, כתוכן שלא נוסח בביטוי מוסדי שיטתי גלוי ומוצהר, מהווה מבחינה מתודולוגית, מושג בעייתי למחקר היסטורי פוזיטיביסטי. אולם תרומתו ההסברית של מרכיב תודעתי זה, להבנה כוללת של התהוות האירוע, מצדיקה לטענתי, ואף הופכת לחיונית, את שילובו במאמץ הביקורתי להבנת האופן בו הגיעה מדינת ישראל לפתיחת המלחמה ולהבנת אורח ההתנהלות שקבע את תוצאותיה, במגמות הממשיכות מאז להשפיע על חיינו.

 

ניצחון ששת הימים כתחנה במגמת גאולה מתמשכת

במשך השנים שחלפו מאז סיום המלחמה, נעשה מאמץ תודעתי עקבי, לטעת בנו את המוסכמה כי טלטלת המלחמה עם הניצחון המרשים, פתחו שער לחלומות חדשים. בערגה לאותן "שנים שפויות" שקדמו לימי יוני 67, מבקשים לספר שעד אז התנהלה הישראליות בנורמליות חילונית מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת וצודקת ואז נפרץ לפתע סכר תודעתי שדחף את החברה הישראלית לעבר סחרור משיחי-לאומני ולאובדן דרך. "התקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים," כתב דוד אוחנה, "היתה תקופת החולין של המדינה, ואולי בשל כך הציונית ביותר: אחרים לא שלטו בנו ואנו לא שלטנו על אחרים." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הקיבוץ המאוחד,1998, עמ' 79) "כל זה התחיל ב-1967…הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים." (גדעון לוי, "הנכבה שלנו", הארץ 16.4.2017 ) המגע המחודש עם ארץ התנ"ך, יחד עם הכיבוש המתמשך, היו לטענתם מקור הליבוי לתשוקות הלאומיות ולרעיונות משיחיים, שיצרו ישראליות אחרת, כמו הציונות הדתית המתנחלת.

אין ספק, מלחמת ששת הימים, כצומת דרכים, חוללה התהוות משמעותית בהתפתחות המפעל הציוני. המלחמה, טען גלוסקא במשפט הפתיחה לספרו: "שינתה באחת את פני המציאות הפוליטית במזרח התיכון והטביעה חותם עמוק על דמותה של מדינת ישראל, על יחסיה עם שכנותיה, ועל התפתחותה של הסוגיה הפלסטינית." (גלוסקא, עמ' 9). אולם מבחינת הגיונה עבור המפעל הציוני, המלחמה היתה רק תחנה בתהליך שהיה אמור מראשיתו להתפתח בהגיון תורת השלבים. עיגון המלחמה כשלב בדינמיקה ארוכת טווח, מטיל על האירועים פרספקטיבה אחרת מזו המוטלת עליה, על ידי אלה המבקשים לראות בקווי שביתת הנשק ששררו עד בוקר ה-5 ביוני 67, כמצב אידיאלי שהיה אמור להתקבל ולהתקבע כסופי.

 

בן גוריון כוירטואוז פרגמטי של חזון המתפתח בתורת השלבים

תומכי רעיון הנסיגה לקווי 67, מבקשים להציג עצמם כממשיכי תבונת המעשה הבן גוריונית. בעבורם, דוד בן גוריון, הוא המנהיג שהסכים ב-1937 למתווה וועדת פיל לחלוקת הארץ, והסכים בנובמבר 1947 להחלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בלא יותר מכמחצית שטחה של ארץ ישראל המערבית. מיכה גודמן בספרו החדש: "מלכוד 67", מציג את ויתורו של בן גוריון, כמופת פרגמטי: "הוא גרס שעדיף לוותר על החלום של ריבונות בכל הארץ, כדי להבטיח כינון מדינה בחלק מן הארץ… המנהיגות של בן גוריון הפכה אידיאות לעובדות וחלומות למציאות, אך כדי לקבוע עובדות הוא היה צריך לוותר על חלק מהחלומות. הוא וויתר על שלמות הארץ כשהסכים לתוכנית החלוקה." (מיכה גודמן, מלכוד 67, דביר, 2017, עמ' 130)

אלא שתהום פעורה בין הפרגמטיזם האידיאולוגי המהפכני של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן. גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בן גוריון, בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (דוד בן גוריון, במערכה א', מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב 1950, עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. כמו רב חובל שהפליג מיפו למרסיי, ותנאי ים קשים הכתיבו לו עגינת ביניים באלכסנדריה, בהמתנה לתנאים המתאימים להמשך ההפלגה ליעד שלרגע לא ננטש. העיקר טמון בשימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי. במילים פשוטות: בין אפס ריבונות בארץ ישראל, לבין ריבונות בחלק מארץ ישראל, עדיפה ריבונות חלקית. בכל דרך לא מסתיימות בכך השאיפות. כהגיון מהפכני, הגיון תורת שלבים קובע למעשה, כי עצם שימור המומנטום הוא הדבר החשוב. הוויתור הוא כורח הנכון לשעתו, אך לרגע אינו סופי. קיום תודעתי כזה, מצוי בהמתנה מתמדת לשעת כושר למהלך נוסף. מלחמת ששת הימים מנקודת מבט זו, היא תחנה ברצף תהליכי, שהחל מראשית ימי שיבת ציון, דרך מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור והמאמץ רחב ההיקף שבא בעקבותיה. כך גם מלחמת העצמאות שהסתימה עבור רבים בתחושה של אי השלמה, לוותה בהמתנה להזדמנות הבאה. נכון שהתקיימה בין 1948 ל 1967 מגמה לביסוס יציבות ונורמליות, אלא שלרגע לא תמה הציפיה אל המרחבים שנותרו מעבר לגבול.

תא"ל דב תמרי הצביע במחקריו, על ביטויה של תפיסה זו, בגילומה בתכניות האופרטיביות של המטה הכללי, משנות החמישים ועד לפריצת מלחמת ששת הימים. הוא תלה בכך את ההסבר לחתירתה של תפיסת הביטחון באותן שנים, לקצר ככל הניתן את תקופת המגננה ולהעביר את המלחמה במתקפה אל עומק שטח האויב.

לדוגמה: בישיבת המטכ"ל של צה"ל, שהתקיימה בראשות בן-גוריון, בהשתתפות הרמטכ"ל דיין, האלופים ומוזמנים נוספים ב– 09.04.56. הוצגה לרוה"מ ושר הביטחון תכנית המגננה – "קטורה". אל"ם עוזי נרקיס, עוזר ראש אג"מ, פתח ואמר:

"אני רוצה להציג עכשיו תכנון הגנה. תכנון אב להגנה בפני התקפת פתע, וזה התכנון המכונה "קטורה".

התכנון הזה כוונתו כפי שנוסחה בפקודת המבצע, להגן על שלמות גבולות המדינה ע"י מתקפות יזומות לתיקון גבולות המדינה". לכאורה, מצויה כאן בעיה מושגית: אם "קטורה" היא תכנית למגננה, כיצד היא מקבלת ביטוי כתוכנית למתקפה יזומה לתיקון גבולות המדינה? לדברי תמרי:

"בקרב צמרת צה"ל חילחלה ההכרה כי מלחמת העצמאות לא סיפקה את הנכסים הקרקעיים ההכרחיים לביטחונה של מדינת ישראל והדרושים לצורכי התפתחותה הכלכלית והדמוגרפית בעתיד. הכרה זו הלכה והעמיקה משום שהקצונה הבכירה העריכה כי ניתן היה להשיג הרבה יותר בשלביה האחרונים של מלחמת העצמאות…"

(דב תמרי, "השלכות מלחמת ששת הימים על צה"ל", דפי אלעזר, יום עיון בנושא: ישראל, 1967-1997, השלכות מלחמת ששת הימים על מדינת ישראל, הוצאת יד דוד אלעזר ומרכז יפה, תל אביב, 1998, עמ' 23-24)

תפיסת מלחמת העצמאות כשלב בתהליך תקומת ישראל, כמצב ביניים שאינו סופי, היתה משותפת במידה רבה גם לבן גוריון, ובוטאה במפורש במגמת עיצוב מלחמת קדש בנובמבר 1956, בציפייתו ממנה להזדמנות לשינוי גבולות. (עיין דב תמרי שם, עמ' 24 )

 

מדוע נמנע בן גוריון מכיבוש יהודה ושומרון בסיום מלחמת העצמאות ? פרגמטיזים אידיאולוגי בין שני מצפנים

לא רק עבור יגאל אלון מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. אולם הוא יותר מאחרים, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי שאכן עלה לו, בהחלטת בן גוריון, בסיום שירותו המפואר בצה"ל.

במבצע ההר, כשהוביל את כוחותיו לאחר מבצע יואב (אוקטובר 1948 )לכיבוש אגפו הדרומי של פרוזדור ירושלים, בהגיעו לפאתי הכפר חוסאן, נדרש בפקודה לעצור את התקדמות כוחותיו. יישובי גוש עציון החרבים נותרו מנגד, לא היה אויב שיעצור את כוחותיו מהגעה אליהם. בצו פקודה שהיה להם בלתי מובן, עצרו במקום בו ניצב כיום מחסום חוסאן. בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב יגאל אלון: "עם התעצמות כוחנו (בחזית הדרום לאחר מבצע יואב), נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו…חיל ורעדה אחזו את אנשי הכפרים ותושבי העיר חברון, לשמע מפלותיו של צבא מצרים. שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות, (חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8) זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." (גוש עציון במלחמתו, כינס וערך דב קנוהל, המדור הדתי המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, תשי"ד, עמ' כ"ח-כ"ט)

באדר תש"ט, בהשלמתו המוצלחת של מבצע עובדה, שחתם למעשה את מלחמת העצמאות, פנה יגאל אלון, מצביא חזית הדרום, במכתב אישי לבן גוריון. בניתוח אסטרטגי מנומק להפליא, המליץ אלון להמשיך את תנופת המלחמה לכיבוש כל מרחבי יהודה ושומרון. בין היתר נימק:

"אין צורך בהשכלה צבאית מושלמת כדי לעמוד על מידת הסכנה המתמדת אשר תארוב לשלום ישראל נוכח כוחות עוינים חזקים בחלק המערבי של ארץ ישראל. ..אין לראות את פתרון הגנת הארץ רק על ידי שיפור טופוגרפי של קו ההגנה שלנו. עלינו לחתור להשגת עומק מתקבל על הדעת, אשר יחד עם עריכה נכונה של הכוח והתבצרות מתאימה, יוכל להוות ערובה מספיקה לביטחון המדינה, גם נגד צבאות העולים בכוחם על צבאות עבר הירדן ועיראק."

(יגאל אלון לבן גוריון (27.3.1949)

בן גוריון עצמו ניסה קודם לכן, עוד לפני מבצע יואב, בדיון ממשלה שנערך ב- 26.9.1948 , להעביר בממשלה החלטה לאישור מבצע התקפי ל"שחרר חבל חברון ובית לחם וכל השטח שבין לטרון וצפון רמאללה עד יריחו וים המלח." (דוד בן גוריון מדינת ישראל המחודשת, עם עובד 1969, עמ' 288) רק מיעוט בממשלה תמך בהצעתו ואת ההחמצה כינה לימים "בכיה לדורות". שניות זו, מעוררת את השאלה, מדוע אם כן עצר בן גוריון את יגאל אלון בעיצומה של התקדמותו לעבר הר חברון חודש לאחר מכן?

היסטוריונים של מלחמת העצמאות עסקו בשאלה זו וברוח תודעת מצוקת "נטל הכיבוש" שהתפתחה לאחר מלחמת ששת הימים, הסבירו את עצירת מבצע ההר, בהבנתו של בן גוריון את הקושי הכרוך ב"שליטה על עם אחר". אולם יגאל אלון במכתבו לבן גוריון במרץ 1949, התייחס לסוגיה זו והציע לה מענה: "אין להתעלם" ציין במכתבו, "מהמעמסה הכבירה אשר עלולה ליפול על שכמנו בצירוף כברת ארץ גדולה לאחריותנו, המאוכלסת בצפיפות יחסית בערבים מקומיים ופליטים. ועל זה ישנן שתי תשובות: (א) חלק ניכר וביחוד הפליטים, ייסוג מזרחה מחמת הפעולות הצבאיות. (ב) לחלק שיישאר נמצא בוודאי פתרון אשר יניח להם להתקיים בכבוד." כמי שידע לדאוג לתזוזת האוכלוסייה הפלסטינית בכל כיבושיו במרחב הדרום, הוא יכול היה לדאוג לכך גם במרחב הר חברון. בעדות אישית סיפר לי אלוף מיל' מנדי מרון שהיה במבצע ההר מ"פ בחטיבת הראל, כי אכן תכננו להגיע לחברון באופן שלא יסגור לתושבי חברון את דרך ההימלטות מזרחה.

נכון שעניין האוכלוסייה הערבית היה שיקול בהחלטת בן גוריון, אולם להבנתי לא זה היה עבורו השיקול המכריע. הבלטת שיקול זה לכדי שיקול עיקרי, היא בעיני היטל מאוחר, מתוך המאבק המתרחש בחברה הישראלית מאז יוני 1967, על עתיד מרחבי יהודה ושומרון.

כאן המקום להשערה הסברית אחרת: בן גוריון כמנהיג אחראי, בחן בכל צעד מצעדיו בניהול המלחמה, עד כמה הוא מותח עד מעבר לקצה האפשרי את מרחב ההסכמה הבינלאומי למהלכיו. התנהלותו מציגה מופת של התקדמות אל הבלתי נודע, בהתנהלות מושכלת על סף הכאוס. עם הצטברות ההישגים בשדה הקרב, ליוותה אותו חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם.

"לולא ידענו להבחין בין מה שאומרת ממשלה, (למשל ממשלת ארה"ב) לבין מה שהיא מוכנה ומסוגלת לעשות, לא היתה קמה מדינת ישראל. "

(דוד בן גוריון, בהילחם ישראל , הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י, עמ' 266 )

בדיון במועצת המדינה, על הצעות ברנדוט, לקראת דיון בעצרת האו"ם, 27.9.1948 אמר:

"משימתי בעצרת האו"ם תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל…בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר, תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה שזה המינימום שלנו."

(דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, עמ' 290 )

כאן טמון ההסבר להתנהלות של בן גוריון, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון במבצע ההר. בעת ההיא, לאחר מבצע יואב בדרום ומבצע חירם בגליל, היו בידי מדינת ישראל מרחבים משמעותיים, מעבר למה שיועד לה בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. במקום הזה בן גוריון הבין כי אם יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים, לא יהיה בכוחה של ישראל לבדה למנוע את הטלת מלוא סמכות האו"ם למימוש תכנית החלוקה 191, על פי הגבולות שנקבעו באותה החלטה. באופן דומה הבין בסוגיית ירושלים, כי לנוכח המלצת הרוזן ברנדוט להטלת שליטה בינלאומית על ירושלים, אם יכבוש צה"ל את כל ירושלים, מדינת ישראל לבדה לא תוכל לעמוד בפני הדרישה הבינלאומית למימוש הבינאום. כאן היתה לו להערכתי, התגלות של תחבולה אסטרטגית מן המעלה העליונה: על מנת לשמר את ההישגים המצויים כבר בידיו, הוא מצא עצמו נזקק למלך ההאשמי עבדאללה שיחזיק בחלקה המזרחי של ירושלים ובגב ההר ביהודה, עליו יהיה קשה לכפות את נסיגה מהמרחב ובינאום ירושלים. בהיבט זה, נוצרה ברית מורכבת: בממד הגלוי הממלכה ההאשמית בירדן וממשלת ישראל היו יריבים במלחמה, בממד הסמוי שיתפו פעולה, בברית בלתי כתובה כנגד האיום הבינלאומי, בעיקר בכל הקשור למגמת בינאום ירושלים.

להשערתי, באותה תבונה אסטרטגית, מנע בן גוריון את כיבושו מחדש של גוש עציון, מתוך מאמץ למיצוי אסטרטגי של הפוטנציאל הטמון בגירוש וחורבן יישובי גוש עציון. באותה עת, לאחר התהוות תופעת הפליטות הפלסטינית, הכיר בן גוריון בקושי העלול להיווצר עם הדרישה להשבת הפליטים לבתיהם. חורבן גוש עציון, העניק למדינת ישראל, פוטנציאל להעמדת מצג סימטרי – מלחמה מחוללת פליטות והיא נוצרה בשני הצדדים.

זו הפרגמאטיקה הבן גוריונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון גאולה נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום והפעולה, המתקיימים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות. במתח בין שני המצפנים, על מנת שלא להיקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, כצעד אחד רחוק מידי, או מוקדם מידי, מנהיג לאומי נדרש בעדכון יומי, ליצירת נקודת שיווי המשקל.

כאן טמון בעיני ההסבר, לשניות שהתקיימה בהתנהלות בן גוריון ביחסו לרעיון חלוקת ארץ ישראל המערבית. בתבונתו המעשית, נתן למצפן המציאות את מלוא הקשב, במלוא גמישות התמרון האפשרית. מצד שני, בכל הקשור למצפן החזון לא רק שלא נטשו לרגע, אלא אף הציבו כציווי עליון, המכוון ללא עוררין את כיוון פעולותיו. גם כאשר הצדיק בתום מלחמת העצמאות את הימנעותו מהצעת יגאל אלון למיצוי תנופת המלחמה לכיבוש יהודה ושומרון, באמירה:

"בין שלמות הארץ או מדינה יהודית בחרנו במדינה יהודית" ( מתוך נאום בכנסת, 4.4.1949 ) היתה זו אמירה בכורח הנסיבות, שלרגע לא ביטאה וויתור סופי על כמיהת היסוד למרחבי הארץ שנותרו מעבר. כך יכול היה לאחר מלחמת ששת הימים, גם להמליץ על השבת שטחי יהודה ושומרון במשא ומתן לשלום, מתוך התבוננותו במצפן המציאות, וגם בהכוונת מצפן חזונו, לתרום מכספו בעין נדיבה לישיבת מתנחלי חברון, בתוספת ברכה אישית אוהדת לפעולתם החיונית. (בידי אחי, אלישיב הכהן, מצוי מכתבו של בן גוריון לסבא שלנו ר' שמואל הכהן וינגרטן, שניהל קרן צדקה לתמיכה במתנחלי חברון) נקודת שיווי המשקל הציונית שלו, בוטאה לאחר מלחמת ששת הימים במלוא מחויבותו לעניין ירושלים המורחבת: "תפקידה של ירושלים הוגדר בשלמות בפרק ב' של ישעיהו מפסוק ב' עד ד'…אין הופכים עיר למרכז של שלום על ידי הכרזה. מזימות שליטי ערב להשמיד את ישראל בעינן עומדות. בלי ישוב יהודי גדול וגדל בסביבות ירושלים, במזרח בצפון ובדרום – לא יבוא השלום לעיר דוד"

(מתוך מכתבו של בן גוריון אל יצחק נחום, שדה בוקר, 12.6.1968, מתוך הזקן והעם-מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון ,ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 2001 , עמ' 197)

קיצורו של דבר, לא הכרעת הדיון בדבר עמדתו המדויקת של בן גוריון, בסוגיית חלוקת הארץ, עומדת במרכז ענייננו, אם בכלל ניתן להגיע בסוגיות אלה להכרעה מחקרית מוסכמת ושלמה. הדבר החשוב הוא הלך הרוח הכללי שחולל את הווית התקופה והוא מקיף הרבה מעבר למה שנתון בתודעת אדם יחיד, גם זה המצוי בעמדת ההנהגה. לענייננו, כתנאי רקע נדרשים להבנת ההתרחשות, חשובה כאן ההתבוננות במערכת המתחים והכמיהות שחוללו מאז סיום מלחמת העצמאות, את הלך הרוח הכללי, שכנראה הניע את הגיון ההתנהלות בימי המבחן של מלחמת ששת הימים. כמסד משותף להנהגה הצבאית והמדינית, למערכת כמיהות זו היה לטענתי, תפקיד משמעותי בקבלת ההחלטות במהלך ניהול המלחמה.

כוחה ההסברי של עוצמת הכמיהה הלאומית להבנת קבלת ההחלטות

כוחה המתודולוגי של השערה גדל, ככל שהיא מעניקה מענה ליותר שאלות. שאלה ביקורתית מרכזית על הגיון התנהלות מלחמת ששת הימים, מוקדה בשנים האחרונות, לברור סיבת התרחבותה של המלחמה, למהלכים התקפיים רחבי היקף גם בזירה הירדנית והסורית. לנוכח תפיסות הלחימה החדשות, שהתגבשו בצה"ל מאז שנות ה- 90, בדומיננטיות האש המערכתית שהובילה את צה"ל למערכות מוגבלות ממוקדות להישג הרתעתי, הוטלה על מלחמת ששת הימים השאלה, מדוע לא ניתן היה לסיים את המלחמה עם המהלומה האווירית – "מבצע מוקד"- אשר כבר בשלוש השעות הראשונות למלחמה, הצליחה להשמיד את חילות האוויר של מדינות האזור? דב תמרי העלה שאלה זו בכינוס לשנת השלושים למלחמה. בנוסף לשאלה זו, הצביע בדבריו באותו כנס, על הקושי להצדיק את התכלית למבצעים ההתקפיים שהוביל צה"ל, בזירות ירדן וסוריה, לאחר שהזירה המצרית הוכרעה כבר בבוקר היום השני למלחמה. להבנתו, לאחר ההישג המובהק שהושג בזירה המצרית, לא נדרש צה"ל, בזירה הירדנית והסורית, ליותר "מתגובות מגננתיות מוגבלות". ביקורתו מבקשת למעשה הסבר מדוע צה"ל הגיב בזירות אלה בעוצמה רחבה, עד לכיבוש מלא של הגדה המערבית וחלק ניכר מרמת הגולן בשעה ש"לא היו לכך החלטות ממשלה קודמות וגם המטכ"ל לא תכנן זאת מראש…" (דב תמרי, דפי אלעזר, עמ'25-26 )

כאן מתגלית במלוא חיוניותה ההזדקקות להבניית ההקשר התודעתי הקולקטיבי בו התרחשה המלחמה, בתשומת לב לתפקיד המניע שהיה טמון בעוצמת הכמיהה והכיסופים למרחבי הארץ שנותרו בתום מלחמת העצמאות מעבר לגבול. תפיסת המהפכה הציונית כמתפתחת בדינמיקה מתמדת של תורת שלבים, פעלה בשעת המלחמה, כדחף מתפרץ שיצא לנוכח ההזדמנות, מן הכוח אל הפועל. בהרצאה לסטודנטים כמה שבועות לאחר המלחמה, הודה משה דיין בגילוי לב במשמעותה הפרקטית של כמיהה זו:

"אילו ירדן לא היתה נכנסת למלחמה, לא היינו נכנסים למלחמה, למרות כל הגעגועים ההיסטוריים לירושלים. אבל לאחר שירדן נכנסה למלחמה, אי אפשר לומר שהמניעים הישראליים לא כללו גם את ירושלים. לא הפטונים של הירדנים היו הסיבה בגללה נכנסנו לקרב בירושלים. "

(צוטט בסרט "מלחמת ששת הימים", אריק ברנשטיין , עלמא הפקות 2007 )

עדין נותרת השאלה ומה עם המתקפה לכיבוש הגולן, הרי שם לא מדובר לכאורה, בקדושת ירושלים וחברון? אמיר אורן במאמרו ידע לפסוק: "הגולן שטח ריבוני סורי שלא היה שנוי במחלוקת. לא הופיע מעולם במפת השאיפות המדיניות של ישראל. הגולן היה יעד לתכנונים צבאיים מוגבלים, מרחיקי איום, רק מתוקף שליטתו באש על יישובי העמקים." (אמיר אורן, "והיכן יום השלום?" הארץ, 16.4.2017 )

גם כאן מדובר במאמץ להעלים מסכת ארוכת ימים של ניסיונות התיישבות בגולן, וכמיהה בלתי ממומשת להתיישבות חלוצית באדמות הברון רוטשילד שנקנו בחורן בסוף המאה ה- 19. גם בהיבט המדיני, חיים ויצמן במסגרת השפעתו על גיבוש הצהרת בלפור ומימושה המעשי, פעל ללא לאות להכללת מרחבי הגולן והחורן בשטחי הבית הלאומי היהודי. בטרם מותו בפברואר 1919, הבטיח סייקס הבריטי לוויצמן כי בדעת הבריטים לכלול בבית הלאומי היהודי את כל עבר הירדן, בואכה המסילה החיג'אזית, בכלל זה כל הגולן ומרבית החורן. (הרחבה בסוגיה זו בספרו של ישעיהו פרידמן, מדיניותה הפן ערבית של בריטניה 1915-1922, הוצאת מגנס, 2012, עמ' 155) מחקרו המקיף של צבי אילן, הוקדש כולו לתיאור הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. (צבי אילן, הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871-1947, יד יצחק בן צבי, 1984 ) במסגרת המאמצים להתיישב בחורן פעלו מאז הקמת המנדט הבריטי והצרפתי, בעיקר חלוציי מפלגות הפועלים, אם כי בשנות השלושים היה שותף למאמץ גם גרעין חלוצי של בית"ר. הכמיהה למרחבי הגולן, לא נולדה אם כן ביוני 67. צבי אילן בספרו מתאר כי "מנהל הקרן הקיימת בגליל שטרח בשיקום בני-יהודה, י' נחמני, כתב ב- 1928 בתזכיר אודות החורן: גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים, אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית."  (צבי אילן, שם, עמ' 288) עוצמת הכמיהות שלא זכו למימוש, מסבירה את הדחף ההתנחלותי של צעירי אחדות העבודה בהם: איתן סט ויהודה הראל, מיד בתום הקרבות עלו לגולן והובילו מאמץ התיישבותי מחודש.

בסיפורי "שיח לוחמים", מצוי ביטוי לכמיהה פשוטה לשוב לגעת באדמה שנעבדה ובכורח מלחמת העצמאות ננטשה:

"אחד הקצינים בן בית הערבה, נסע להביא את אביו מקיבוץ כברי והוא הצטרף אלינו. כשהגענו אל בית הערבה, עמד אביו על אחד הג'יפים והתחיל לספר איך הוא עזב את המקום. תשע עשרה שנה הוא לא ביקר במקום והוא זכר כל שעל אדמה…ממש רעד כשהחזיק את האדמה בידיו… ואמר: נלחמתי פה מספיק ואתם ביומיים כבשתם. אני לא יודע איך להודות לכם."

 (שיח לוחמים, תל אביב מערכת האיחוד, 1968 עמ' 232)

לעוצמת נוכחותו של מסד הכמיהות, ניתנו בימי המלחמה ולאחריה ביטויים רבים, בשירים, בדברי המנהיגים ובנאומי מפקדי צה"ל. כזה היה לדוגמא שירו של שמואל רוזן בהלחנת אפי נצר ובביצוע להקת חיל הים:

"ראי אבק דרכים עולה מעיר שלם…ראי רחל ראי, הם שבו לגבולם… שוב לא נלך רחל מיני שדמות בית לחם". כזה היה נאומו של מוטה גור מח"ט הצנחנים במסדר הניצחון על הר הבית: "כאלפיים שנה היה הר הבית אסור ליהודים, עד אשר באתם אתם הצנחנים והחזרתם אותו לחיק האומה…בידיכם נפלה הזכות הגדולה להשלים את המעגל, להחזיר לעם את בירתו הנצחית ומרכז קודשו."

מי היה היום מעז?

סיכום – מלחמת ששת הימים כצומת לעתיד קיומנו

מסכת הכמיהות שעמדה ברקע למלחמת ששת הימים חיונית לשני תחומי דיון: להבנת קבלת ההחלטות בדרך למלחמה ובאורח ניהולה ולהבנת דרכנו מאז.

 תהליכי קבלת ההחלטות

הביקורת המועלת כיום על ניהול המלחמה, לוקה בשיפוט המתעלם מן ההקשר הכולל בו התקיימה. מצביאות וניהול מלחמה כאירוע לאומי הרה גורל, אינם יכולים להבחן במתכונת תחקור קבלת החלטות בניהול פס יצור. מלחמה היא אירוע המתבטא בעולם הפיזיקאלי, בהתנגשות כוחות הצבא בפעולותיהם במרחב הפיזי. אולם כתופעה אנושית, מלחמה היא הרבה מעבר לכך. היא ביטוי לתשוקות ולכמיהות חברתיות, דתיות ולאומיות, המצויות בעולם הרוח והתרבות ומונעות ממשבי רוח וכיסופיי דורות, בחיבור תודעות עבר ועתיד, לשעת מבחן גורלית. בהיבט זה ספרו החשוב של עמנואל גלוסקא: "אשכול, תן פקודה!" היה יכול להגיע למסקנות אחרות, אילו העמיד את ממצאיו לברור לאור מסכת הכמיהות שכוננה את התקופה. לטענתו ההתדרדרות למלחמה וגם אורח ניהולה, שכביכול יצא משליטת הדרג המדיני, ביטאו בקרה רופפת של הדרג המדיני על הצבא. הוא ביקר מצד אחד את ניהולו הרופף של לוי אשכול ראש הממשלה – שהיה גם שר הביטחון עד ימים ספורים לפני פריצת המלחמה – ומצד שני את להט היתר של הדרג הצבאי, שניצל כביכול, את חולשתו של הדרג המדיני. נקודת מבטי, המשלבת את ההתרחשות בהקשר הכמיהות הלאומי, שכלל מרכיבי הנעה משמעותיים שמעבר לעצם חרדת הקיום, עליה הצביע גלוסקא, משנה את התמונה. לאור מסכת הכמיהות, כמסד עומק משותף לדרג הצבאי והמדיני, התיעוד ההיסטורי המפורט שמציג גלוסקא, יכול להתפרש לגמרי אחרת: כמופת לשיח דינמי פתוח ופורה בין שני הדרגים. בהכוונת הפרספקטיבה הזו, התקופה שאותה חקר גלוסקא – שלוש השנים שקדמו למלחמה והמלחמה עצמה – היא שיר הלל להנהגתו הנבונה של ראש הממשלה לוי אשכול בדרג המדיני, ולהנהגתו המצביאותית של יצחק רבין כראש המטה הכללי.

הנהגתו של לוי אשכול בימים שקדמו למלחמה ובמהלכה, הם בעיני דוגמא מובהקת לתבונת ההתנהלות באיזון רגיש בין שני מצפנים: בין הכוונת חזון לבין חובת החיבור לקרקע המציאות המתהווה. גם בהתנגשותו עם חברי המטה הכללי, שדרשו לצאת למתקפה, הכיל אשכול את המתחים בדרכו המיוחדת שאותה ביטא באמירתו הידועה: "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת". (על כך פרטתי בהרחבה בספרי: מה לאומי בביטחון הלאומי? פרק רביעי).

לתבונתו המעשית, ראוי לזקוף לא רק את הישגי המלחמה, באורח בו תרם לבניין צה"ל, בשנים שקדמו למלחמה, אלא בעיקר את העובדה שמרבית הישגי המלחמה נותרו בידינו במשך חמישים השנים האחרונות. מה שנראה בשבועות שקדמו למלחמה כגילוי הססנות, חולל למעשה את התנאים למיצוי מלוא הפוטנציאל האסטרטגי מהמבוי הסתום שנוצר בזירה הבינלאומית-מדינית, במשך שבועות ההמתנה עד לפריצת המלחמה.

מפת דרכים לברור דרכנו מאז המלחמה

המלחמה היתה נקודת תפנית להתהוות גדולה. אולם בכל הקשור למגמת ההתנחלות, ולתכנים משיחיים במפעל הציוני, המלחמה רק האיצה תהליכי המשך, למגמה הציונית שהובלה הרבה קודם לכן על ידי מפלגות הפועלים החלוציות. משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בסיכומו למבצע סיני, בחר להזכיר בהקשר המלחמה, את תמצית חזוננו:

"את תקומת ישראל ראינו בכל הדורות , ואנו רואים גם עכשיו, כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם, ליכודם כאומה אחידה, מושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשת הרוחנית של האומה בכל הדורות…זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנה בלב העם היהודי, ולפי אמונתי העמוקה הוא אשר הביא אותנו עד הלום, ורק אם נישאר נאמנים לו כל חיינו, תקום תוחלתנו ההיסטורית במלואה."

(ההדגשה במקור, דוד בן גוריון, מדינת ישראל המחודשת, הוצאת עם עובד, 1969, עמ' 524).

היכן אם כן ועל ידי איזה קבוצה בחברה הישראלית, החלה להתבטא החשיבה המשיחית?

התפנית שחוללה המלחמה, כשינוי כיוון בתודעת החזון ובמבנה העומק התודעתי הישראלי, חלה כנראה, הרבה יותר בבני הדור השני והשלישי למפלגות הפועלים החלוציות, שביקשו מפלט מחלוציותם, מאשר בבני הציונות הדתית. בהיבט זה, הביקורת הרווחת בין בני מפלגות הפועלים, באגף השמאלי של החברה הישראלית, על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, נובעת במידה לא מבוטלת מתוך הפניית עורפם לחזון שכונן את מפעלם, במאמץ להביא לדעיכתו. החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם לא כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שביקשו בעשורים שלאחר המלחמה, את החלפת האתוס החלוצי בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית.

מרבים לאחרונה לבחון מי סטה מן הדרך ומי האחראי לחילול התפנית? יצחק בן אהרון תקף את דברי יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם שטען כי גוש אמונים ממשיך את מפעל ההתיישבות העובדת והאשים: "מלחמת העצמאות לא נסתיימה עבור גוש אמונים, ואילו אנחנו קיבלנו את צו המציאות, שמדינת ישראל מתגשמת רק בחלקה של ארץ ישראל." (דוד אוחנה, הישראלים האחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998 עמ' 71 )

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? לאור התפנית שחלה בעשורים שלאחר מלחמת ששת הימים בחזון בני מפלגות הפועלים, מצבה של הציונות הדתית המתנחלת, דומה לפי מה שהצגתי בדבריי עד כה, למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת, כשלפתע קרס כוכב הלכת. כאן החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכנו בצמתי ההחלטה העומדים לקראתנו, כה נחוצה לנו התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלות עתידנו בארץ ישראל.


מאמר זה התפרסם לראשונה בכתב העת האומה, יוני 2017.

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל SA-5 סורי כנגד מטוסי חיל האוויר עוררו בשיח הישראלי קריאות אזהרה מפני מגמת הסלמה והידרדרות בלתי רצויה בזירה הצפונית. בממד הגלוי והמוצהר מדיניות ישראל מוסברת כמובלת על ידי הכורח למנוע העברת נשק "שובר שוויון" לידי חזבאללה בלבנון. נימוק זה כשלעצמו אינו יכול לספק הסבר אסטרטגי למוכנות הישראלית להתנהלות עקבית על סף איום ההידרדרות למלחמה. מעבר להגיון המניעה שהוא טקטי ביסודו, שוכן ככל הנראה היגיון אסטרטגי הראוי להתבוננות.

לישראל אכן לא היה אינטרס להיות מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה, ובמשך שנות הלחימה שם הצליחה בתבונה להתנהל לאורו של אינטרס זה. אלא שלא די בכך, גם לישיבה מתמשכת על הגדר יש מחיר. האינטרס הישראלי במתרחש בסוריה רחב יותר מעצם שימור השקט ביישובי הגבול: ישראל מעוניינת לדוגמה למנוע את הפיכתה של סוריה למדינת חסות איראנית, ובוודאי חשוב לה למנוע התבססות כוחות איראניים רדיקליים או כוחות חזבאללה בגבול רמת הגולן. לשם כך עליה לכונן את מעמדה כשותפה בעלת עניין בעיצוב הסדר החדש בסוריה.

בספרו 'מלחמה ואסטרטגיה' הסביר האלוף יהושפט הרכבי: "למדינות יש גבולות משפטיים של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות קריטיים' או 'גבולות אסטרטגיים' שלהגנתם יהיו מוכנות לצאת למלחמה". אנגליה לדוגמה טענה שגבולה האסטרטגי המזרחי הוא על נהר הריין בלב גרמניה. לא תביעה לריבונות כרוכה בתפיסה זו, אלא הדגשת חשיבות המתרחש במרחב שבין הריין לאוקיינוס – כמרחב התעניינות בעל משמעות ישירה להגנת בריטניה. תשומת הלב הנדרשת ל"מרחב התעניינות" זה מתבטאת גם בהגדרת הצורך להפעיל כוח במרחב זה, אם יידרש. בדומה, חרדה ישראלית למתרחש בגולן הסורי היא עניין מוכר במפת האינטרסים שיש למדינות במתרחש במדינות הסמוכות להן.

ומראשית מלחמת האזרחים בסוריה, כל המדינות השכנות – לבנון, טורקיה, עיראק וירדן – מצאו עצמן נדרשות להשתתפות צבאית, גלויה וסמויה, במרחבי סוריה הסמוכים לגבולותיהן. בזיקתן הפעילה, מתוך מעורבות בחיכוך הלחימה, הן סימנו את מרחבי האינטרסים שלהן במגמות המתהוות בעיצוב הסדר החדש בסוריה. ברור למדינות אלה כי מי שפועל שם ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר העתידי. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי. מה שנכון לגבי ירדן נכון גם לישראל: אם לא ניצור את "וקטור החיכוך" האקטיבי כנדרש, לא יספרו אותנו ואת האינטרס שלנו בהמשך.

את מעמד השותפות קונים מתוך עצם ההעזה להתערב, המתקיימת למרות הסיכון הכרוך בהתנהלות על סף הכאוס. למעורבות פעילה, בתנאי שתהיה משכנעת בנחישותה ובמשמעותה, צפויה תמורה – בצורת מעמד של גורם במערכת שיש להתחשב בו. צורת ההתערבות הישראלית במובהקות הישגיה אמורה בהגיון זה להביא את כל הנוגעים לגיבוש סדר בסוריה, בראש ובראשונה רוסיה וארה"ב, לידי ההכרה שלא רק שגם לישראל יש עניין בסדר המתהווה, אלא שיש ביכולתה להפריע להתהוותו של שיווי המשקל האזורי הרצוי להם. ישראל זקוקה לנקודת התערבות, כדי שמעצם החיכוך יובן שאת דרישותיה כדאי לשלב במשוואת השיקולים לגיבוש הסדר החדש בסוריה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח יש פוטנציאל הידרדרות, אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי הזה.


פורסם לראשונה בליברל, 3 באפריל 2017