Browsed by
חודש: אפריל 2018

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

גרשון הכהן כותב לנתן נטע גרדי

המכתב שלהלן פורסם כחלק מגיליון מיוחד של מקור ראשון לרגל יום העצמאות ה-70 של ישראל: דואר ישראל: מכתבים לדור המייסדים


סבא יקר

בפעם האחרונה כתבתי אליך ממערב התעלה יום אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור. סיפרתי לך איך בטיהור החיץ החקלאי, על גדת תעלת המים המתוקים, בדרך לסואץ, נקלענו לדרך ללא מוצא. המפקד פקד להסתובב לאחור. שדות תירס בשיא קומתם, לבלבו משני צדי הדרך הצרה. פלאח מצרי יצא מסוכה קטנה, נעמד בשדה, התחנן שלא נרמוס  את גבעולי התירס בזחלי הזחל"מ. צעקתי על המפקד שניסע מאה מטר לאחור ברברס. היה שקט ולא ירו, אז למה להרוס שדה? במכתבך אלי סיפרת בגאווה איך לקחת את המכתב שלי לבית הכנסת בכפר אברהם, הסברת שם שמי שלמד אצלך עבודת כפיים בחום הקיץ, עם טוריה מתחת לעצים בפרדס, למד לכבד ולהעריך עבודה של אחרים – גם בארץ אויב באמצע מלחמה. מה נגיד ואיך נספר לך? הפרדס שלך נעקר מזמן. במקומו נבנו קוטג'ים בורגניים חסרי חן. גם אני מתקשה להגיע לשם.

עוד כשהיית במלוא כוחך, הזהרת את החברים בכפר מפני העיר פתח תקווה ההולכת ומקיפה את הכפר. שכנעת אותם שעלו ארצה כחלוצים לא על מנת לספסר באדמה חקלאית לנדל"ן. את נחלת 20 הדונם שהיה לכל אחד בשטח הפתוח בין פתח תקווה לראש העין, בחרתם להשיב לקרן הקיימת. חשבתם לשמר כך את האדמה החקלאית ממגרסת הפיתוח העירוני. אם תשוב לרגע לא תכיר. המושבה פתח תקווה הולכת ומתפשטת במגדלי דירות צפופים עד גדת הירקון.

סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון:

"אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו… אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה."

(גורדון, האומה והעבודה, עמ' 150)

נתן גרדי (משמאל) בכפר חיטים

אבל היהודים עם קשה עורף, מהר מאוד חזרו לסורם, מתרחקים מעבודת כפיים. קושרים לזה הסבר מנומק, על הצורך להסתגל לעולם המשתנה. לא רק פקידי האוצר, גם חברי פורום קהלת – מכון מחקר דתי לאומי המזוהה כימין שמרני – מציגים את החקלאות כלא יותר מעוד ענף כלכלי הנדרש להצדיק את קיומו במבחן עלות תועלת. לסלילת כביש 6 נדרשה הפקעה רחבה של קרקע חקלאית. מה היית אומר? יהודים בעלי הקרקע, הסכימו לפיצוי כספי. הערבים לעומתם תבעו קרקע חלופית וסרבו לכל הצעת פיצוי כספי. על כמה יהודים בארץ אפשר באמת לומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו." אלה המבקשים בתמימות לחונן את עפר הארץ, נמצאים ברובם בגבעות יהודה ושומרון. הייתי רוצה לבקר יחד עמך ברכס הגדעונים. היית מתרגש לפגוש את אברי רן ונעריו. שם מתקיימת עבודה עברית במלוא תפארתה. ברחבי ההתיישבות החדשה, התארגנו גם קבוצות עבודה לבניין, הן ממש יזכירו לך ימים של עבודת בניין אותה הובלת באהבתך לזיעת אפיים של פועל עברי, בסנהדריה בירושלים, ובפתח תקווה.

רציתי לספר שיש לנו שרת משפטים נמרצת שבאמת עושה חייל בעבודתה. במאמר שפרסמה בגיליון הראשון של כתב העת 'השילוח' הסבירה כי תחרות שוק חופשי בהגיון מילטון פרידמן, היא תנאי לחרות. בוודאי היית שואל אותה, איך גאולת ישראל יכולה להתפתח רק על בסיס תחרות שוק חופשי? שר החקלאות שלנו הוא בן טירת צבי, קיבוץ שכה התגאית בארגון גרעין ההכשרה המייסד שעלה בעזרתך על הקרקע בימי חומה ומגדל. כחקלאי וותיק ואיש התיישבות היה לך בוודאי עניין רב לפגוש אותו. מה היית אומר לו על הצעתו למגדלי הביצים במושבי גבול הצפון לחסל את הלולים תמורת גמלה לשארית חייהם. את הביצים אפשר מבחינתו, לייבא בתחרות שוק חופשי, מתורכיה או ספרד. "הורדת יוקר המחייה", היא עכשיו סיסמא מובילה. בשמה, נפתח שוק המזון ליבוא מתחרה. דגים מסין מאיימים על מגדלי הדגים בטירת צבי, תפוחים מארה"ב מאיימים על מגדלי התפוחים, גם מגדלי הזיתים בקושי שורדים. מטעים נעקרים, משקים בכל הארץ הולכים ונסגרים. המשק המשפחתי מתמודד שנים במאבק הישרדות. זוכר איך אבי חישב לך את עלויות החזקת הלול והראה שזה לא רווחי להמשיך. אמרת בעקשנות שנתן גרדי עלה לארץ להיות איכר ואין על מה לדבר.

קראתי לאחרונה שוב את ספרך: "פרקי חיים של חלוץ דתי". מצאתי בו השראה לשאלות היסוד הממשיכות ללוות אותנו. בהתכנסות המועצה הארצית הראשונה של הפועל המזרחי – שבט תרפ"א – כתבת בפנקסך:

"הפועל המזרחי זוהי ברייה חדשה בעמנו. אין אנחנו פועלים שבמקרה הם דתיים, או דתיים שבמקרה הם פועלים. אלא שאיפתנו היא לחיים חדשים בארצנו כפועלים דתיים ויצירת חברה חדשה על יסוד הצדק והיושר הסוציאלי שבתורתנו."

נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי, חלק א' עמ' 106

הבנתי עד כמה הייתם תנועה מהפכנית בממדים כפולים: בממד הראשון פעלתם בהזדהות מלאה עם מהפכת המפעל החלוצי של תנועות הפועלים, בממד השני שאפתם למשהו נוסף. לא רק לשמר את האפשרות להשתלב במפעל הכללי מתוך אפשרות לקיום אורח חיים דתי עבורכם, אלא אף לשזור ביסודותיו של המפעל כולו את תורת ישראל. ריתקה אותי ההתלבטות שלכם בשאלת השיוך הפוליטי והארגוני של התנועה החדשה שהקמתם, הפועל המזרחי.

הדילמה שלכם מאותם ימים בדרך בה אבחנתם אותה, מרגשת:

"העתיד בארץ הוא לציבור הפועלים. כי הם בונים את ארץ ישראל החדשה. לתנועת העבודה הכללית תהיה ההשפעה המכרעת על כל צביון החיים בארץ. על כן עלינו להיות בתוך תנועת העבודה הכללית. ורק בהיותנו בפנים כחברים שווים, נוכל להשפיע על ציבור הפועלים. מצד שני טענו החברים שכארגון צעיר בלי אמצעים, סופנו שנתבטל ונתבולל בתוך ציבור הפועלים. עלינו קודם כל להתגבש כציבור מאורגן היטב עם הייחוד שלנו בכל אורחות חיינו."

שם, עמ' 106

הדילמה הזו ממשיכה להיות שאלת היסוד בזהותה הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היכן היום ציבור הפועלים?

במה שקשור לאותם ימים בחירתכם מעוררת בי הזדהות גמורה. באקטיביות של תנועות הפועלים היתה באמת אמונה גדולה, כפי שכתב יעקב חזן: "התמימות – תמימות האמונה – היא אם כל המעשים הגדולים. האמנו והגשמנו." אבל מה נותר ממנה?

בתפקידו כראש השירות הדתי בצה
בתפקידו כראש השירות הדתי בצה"ל

בכל זאת, במשך עשרות שנים מכוננות, היה מצוי בתנועה זו מצפן חיוני להמשך מאבקנו. לא במקרה לא בחרתם להצטרף לאנשי ז'בוטינסקי. בין רעיון קיר הברזל לבין תפיסת הגאולה של בן גוריון המתפתחת כתהליך- 'קמעא קמעא' – במומנטום מתמיד של מאבק חלוצי, קיים הבדל עקרוני. בתהליך המתרחש בהגיון הגאולה, קיימים מתחים מתמידים שהובילו אל מה שכונה אז 'פשרה מפא"יניקית'. לוי אשכול נהג לומר: "אני מתפשר ומתפשר… עד שדעתי מתקבלת". בדינמיקה הזו של פשרה לא היה צורך בוויתור על חלום נצחי, רק השהיות קלות ומעקפים. בדיאלקטיקה המתמדת של פשרה במתחים, חמקתם בתבונה ובאמונה מהכרעות דיכוטומיות. כך נהגתם גם בשאלת ימינו האם עדיפה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק, רק בחלק מארץ ישראל או להפך, בהגיון מפא"י חמקתם מהכרעה עקרונית והתמקדתם בעשייה האקטיבית בציפייה שתשנה את תנאיי הדילמה. כפי שאמר בן גוריון:

"יש שמסלפים את תוכנה האמיתי של הציונות. האמנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ נניח, מליון ערבים. היש במיליון יהודים פלוס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? …שיעור הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכולתם וברצונם להתיישב בארץ. לא מספר הלא יהודים קובע – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי היצירה של העם היהודי."

פברואר 1937, במערכה א' , עמ' 158

בחירתכם בנתיב שהתווה אז בן גוריון שובה את ליבי. אבל מי ממנהיגינו כיום יכול להתבטא באורח הזה?

בין כה וכה, צריכים ברור מחודש. משהו משמעותי השתנה מאז וצריך מעתה לבקש יותר מאשר את מקומנו הראוי כלוויין למפלגה מובילה. אולי הגיעה השעה לשאוף להנהגת האומה כקבוצה מובילה? סבא יקר, כל כך הצלחתם באסטרטגיית הלוויין ,עד שנראה כי קשה כיום להשתחרר ממנה. ובינתיים מפלגת הבית היהודי, עומדת על פרשת דרכים: בין שימור זהות מפלגתית מגזרית דתית לאומית, לבין מגמת שילוב, בשאיפה להנהגה לאומית, מה היית מציע להם?

לא יודע מה היית ממליץ, כמה מהפכות יכול להכיל אדם אחד? אבל בוודאי היית מסכים שהתנאים להגשמת חזונך השתנו לטובה, לבלי הכר.

שלך, בהערכה רבה נכדך גרשון הכהן


נתן נטע גרדי לבית גורודסקי, נולד בעיירה מיר ברוסיה הלבנה, למד בישיבת מיר הידועה, הצטרף ב- 1919 לתנועת "החלוץ" מייסודו של יוסף טרומפלדור. עלה לארץ ב-1920, כחלוץ דתי יחיד בקבוצת 170 חלוצים. עם עלייתו, היה מיוזמיה וממייסדיה הראשונים של תנועת הפועל המזרחי. השתתף בהגנת פתח תקוה במאורעות תרפ"א, עלה להתיישבות בגליל בכפר חיטים, כהתארגנות חקלאית ראשונה של חלוצים שומרי תורה ומצוות מתנועת המזרחי והפועל המזרחי. בתחילת תר"צ, עם נטישת כפר חיטים, ייסד את מושב הפועל המזרחי כפר אברהם. בשנים אלה היה פעיל במוסדות תנועת הפועל המזרחי ויצא לשנת שליחות לארגון קבוצות ההכשרה בפולין, שחבריהן השתתפו עם עלייתם ארצה בהקמת הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי: יבנה וטירת צבי. בימי מלחמת העולם השנייה הקים את לשכת הקשר עם הרבנים הצבאיים בחיילות בנות הברית והיה איש הקשר לחיילים הדתיים בבריגדה העברית. עם הקמת צה"ל מונה על ידי בן גוריון לראש השרות הדתי, וייסד בדרגת סא"ל, את הגוף שלימים היה לרבנות הצבאית. בכל שנותיו לא פסק מפעילות ציבורית ועם העלייה הגדולה בשנים שלאחר הקמת המדינה פעל רבות בסיוע לעולים החדשים במושבים שהשתייכו לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

מטה השירות הדתי
מטה השירות הדתי, נתן גרדי במרכז
המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018