Browsed by
חודש: נובמבר 2016

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

  • ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
  • הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
  • התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
  • הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
  • החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 


פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016

מה בין שגשוג אוסטרליה לניצחון טראמפ

מה בין שגשוג אוסטרליה לניצחון טראמפ

שלט בגן הבוטני
השלט בגן הבוטני

בשלט צנוע המוצב בגן הבוטני בסידני בקרבת החוף בו נחתו ב- 1788 המתיישבים/מתנחלים הראשונים באוסטרליה, מצויין רגע בראשיתי בתולדות היבשת. בצי האניות בפיקוד קפטן פיליפ, הגיעו 700 אנשי שוליים, מתוכם 580 גברים אסירים. הם נשלחו בעל כורחם, ליבשת נידחת בקצה תבל ובנו מדינה לתפארת. הסיפור האוסטרלי הוא מופת לגדולת האדם, מופת לתקווה גדולה לתיקון עבריינים בידיהם עצמם. זהו נס מובהק, המציב סיפור הצלחה מתריס כנגד אנשי הערכים המקפידים על ניהול חשבונאות עם בעלי עבירה הטעונה בעיניהם בקלון נצחי.

חשבונאות הטהרנות הערכית מבטאת בחודשים האחרונים ובמיוחד מאז ליל הניצחון, את יחסם לנשיא הנבחר דונלד טראמפ. סימה קדמון כתבה שלא תעז להשאיר את ביתה בת ה- 13 בחדר אחד עם טראמפ. נו באמת…מי אמר שזה מה שחשוב בשאלה מי ראוי לשלוט ולהנהיג? בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, בתיאורו של החכם היהודי את תכונות החסיד, מגיב לו מלך כוזר בתמיהה: תיארת מושל לא חסיד. כאן תמצית הסיפור התנ"כי החסיד הוא המושל, והמושל אינו תמיד חסיד. השאיפה הנאורה שהמנהיג יהיה אדם שלא דבק רבב בהתנהלותו המוסרית, נובעת במידה רבה מהבנת תפקיד המנהיג על רקע קוסמולוגיית היציבות הבורגנית. בעולם יציב, מוסדר על ידי חוק וסדר קבועים, הכל אמור להתנהל ברוטינה רציפה. מה כבר מצפים מהמנהיג? שיגיע בזמן לעבודה, שיתנהל בהתאם לציפיות, שיתלבש בהתאם לנורמות, שיאמר מילים "נכונות" בשעות ה"נכונות".

בקוסמולוגיה של שינוי והתהוות כמצב קוסמי מתמיד, כשהחיים מתנהלים לעיתים על סף הכאוס ואף נקלעים מידי פעם למערבולת כאוטית, המנהיג חייב בראש ובראשונה להיות איש של מאבק, אדם הניחן במידה ראויה של יצירתיות לסלילת דרך חדשה במקום שאיש לא עמד לפניו. כזה היה הרגע המכונן בחיי יעקוב, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". באותו הלילה עבר מטמורפוזה מעצבת שעשתה אותו לאבי האומה הישראלית: "לא יקרא עוד שמך יעקוב כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", איש של מאבק..

במקום בו נדרש כוח המאבק במלוא עוזו, אין מקום לטהרנים מקצועיים. כאן נדרשים לתעוזה ולאמונה רק בכוחם אפשר ללכת אל הבלתי נודע.

במסגרת קוסמולוגיית היציבות, בהעמדת כל משחק ההנהגה על השאיפה הטוטאלית לגילום שלטון החוק, כאמת מידה הכרחית להיות אדם ראוי להנהגה, איבד העולם הנאור את היכולת להיות מונהג על ידי מנהיגים של ממש.

ומה כל זה אומר על בחירת דונאלד טראמפ? הוא בודאי אדם נועז. העז ללכת לקראת הבלתי נודע, כנגד כל הסיכויים והפך את הבלתי אפשרי לאפשרי. המומחים לא שלטו בו. בגיא הצלמוות אליו השליך את עצמו, לא ניתן להתהלך בלי קורטוב של שגעון ואמונה גדולה.

מזמן הכרזתי מאבק כנגד בית היוצר למנהיגות מפס הייצור האליטיסטי של אוניברסיטת הרווארד ומכון מנדל. בין היתר גם בעניין זה ביטא ניצחון טראמפ את סלידת העם שבשדות ממודל המצוינות של בתי ספר מתנשאים אלה, המייצגים מצוינות מלוקקת, חרטה מלוטש היטב. זה מקור החרדה האוחזת באליטה המשכילה, הנאורה והמבוססת, במודע ובתת מודע, לנוכח ניצחון מחנה טראמפ. ובכן, בשעת תפנית זו, העולם נפתח למאבק מחודש, הכול פתוח, לטוב ולרע. בהתהוות מחודשת זו, ינצחו אלה שיונהגו על ידי מנהיגים בעלי כוח מאבק, תעוזה ואמונה. הם כנראה לא יבואו מבתי הגידול האליטיסטיים.