Browsed by
קטגוריה: החברה הישראלית

לדעת להשתנות

לדעת להשתנות

השאלה 'מה נשתנה?' בפתיחת ההגדה של פסח, ידועה כשאלת מפתח בכל ניווט אסטרטגי. הכישלונות הגדולים בעסקים, באהבה, בפוליטיקה, כמו גם בענייני המלחמה, מתחילים בהתעלמות משינוי המתחולל. בני אדם וארגונים מתרסקים בהתכחשות לחובה לברר בכל יום מחדש מה השתנה. את כישלון מפלגת הימין החדש, ילמדו עוד שנים ככרוך באי היכולת לזהות בתוך כדי ההתהוות את מגמות השינוי. מרגע שהתייצבו כנגד נתניהו שלושה רמטכ"לים, במאבק ישיר וממוקד, המערכת השתנתה והתארגנה מחדש. נתניהו ובוחריו, הפנימו כי במאבק הזה נדרש ניצחון אישי מוחלט. לנוכח השינוי, שתיית הקולות מיתר מפלגות הימין, הפכה לבלתי נמנעת. כאשר נתניהו הגדיר עצמו מחדש כימין מובהק. פוטנציאל הכישלון של בנט ושקד, כצפוי מראש הועצם.

בהצבת השאלה 'מה נשתנה' במרכז הערב, מתבטא ההבדל הגדול בין מה שנדרש מיהודי ביום הכיפורים, כיום של חשבון נפש, לבין מה שנדרש מיהודי בליל הסדר. את חשבון הנפש המוסרי ביום הכיפורים עורך כל אדם לעצמו, בינו לבין אלוהיו. את סיפור יציאת מצרים, המתמקד לאור מה שקרה אז, בבירור מה שקורה עכשיו, בציפייה לגאולה עתידית, לא יכול אדם לערוך רק עם עצמו. משוואה במתמטיקה ניתן לפתור לבד, אלה שפתרו אותה בקבוצה יגיעו בדיוק לאותה התוצאה. השאלה על מגמות המציאות ומצב החרות, היא שאלה אחרת. הבירור שלה על ידי אדם לבדו, או על ידי קבוצה בדיון משותף, יכול להוביל לסיפור שונה ולמסקנות שונות. מכאן ההכרח בהתכנסות המשפחה. הבירור הזה, הכרוך בסיפור יציאת מצרים כרקע לסיפור אודות המציאות המתהווה, חייב להתרחש בצוותא משפחתית.

ההגדה כהזמנה לסיפור חדש

זו המתכונת הפתוחה של ההגדה של פסח: יותר משהיא באה לספר סיפור מוכר, על מה שהיה, היא פותחת פתח להזמנת המשתתפים לספר את סיפורם המתחדש, במבט מן העבר, אל מצוקות ההווה והעתיד. כזה היה לפי ההגדה ליל הסדר של רבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי עקיבא ורבי טרפון "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה , עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

כשהכל משתנה, השאלה איננה רק מה משתנה, אלא גם כיצד מתארגנים בהתאם לשינוי וכיצד משתנים. זה מבחן החרות בדרישה לנהל באופן יזום את ההתמודדות במציאות המשתנה. כאן מתחיל מבחן המנהיגות. כשהכל זורם ביציבות במתכונת המוכרת, בערכים המוסכמים, ההנהגה מתנהלת כמו קטר על מסילה. כשמציאות משתנה, מתגלים מתחים חדשים, מתבקש בירור לדרך חדשה מחוץ למסילה הקיימת. במקום הזה חייבים להתכנס ולספר סיפור חדש. על רקע סיפור יציאת מצרים, עם בירור השאלה מה נשתנה, מוצבת על שולחן הסדר זיקה ישירה בין חרותו של אדם לבין המודעות הנדרשת לו לכל מה שהולך ומשתנה סביבו. לנוכח השינוי, בן החורין מבקש לשלוט במצבו ובזהותו, להצליח לא להיסחף בבלי דעת וללא שליטה בזרמי השינוי.

המאמינים תולים תקוותם בפוטנציאל השינוי

בראיון הרחב שהעניק יחיא סינואר לידיעות אחרונות (יום שישי 5 אוקטובר 2018) בתשובה לשאלה המסיימת: "נראה שיש לך המון אמונה" ענה סינואר: "אני רק יודע שהגיע הזמן לשינוי." האדם המאמין מזכיר לעצמו בכל יום מחדש כי גם זריחת החמה בכל בוקר מחדש הייתה יכולה שלא לקרות. מנקודת מבט ביקורתית, ולא רק מכוח האמונה, מה שנראה לאדם כחוקיות יציבה של חוקי שמיים וארץ אינו אלא אשליה. המציאות ביסודה משתנה ולא בהכרח זורמת ומתפתחת בחוקיות יציבה. יש בכך איום לאדם המבקש יציבות אבל גם תקווה. האיום טמון בחרדת האדם לאבד מה שהשיג – איום למול ציפייתו שהישגיו ונכסיו ימשיכו לעמוד על מקומם. מצד שני, פוטנציאל השינוי הוא מקור התקווה עבור מי שמייחל לשנות את מצבו לטובה. האמונה בכוח השינוי היא מקור תקוות הגאולה. זה תפקידו האקטואלי של סיפור יציאת מצרים כמקור ההשראה למאמינים כי הבלתי אפשרי היום יכול מחר להיות אפשרי.

כיצד ראוי להשתנות?

באביב 2009, לאחר כינון ממשלת נתניהו הגעתי כמפקד המכללה לביטחון לאומי לביקור לימודים בוושינגטון. היו אלה שבועות ראשונים של ממשל אובמה. בסקירה שנתן גנרל אמריקאי לקבוצת הקצינים הישראליים שהיו עמי אמר: "הכל הולך ומשתנה. מדיניות הממשל ביחסו למזרח התיכון משתנה, גם יהדות ארה"ב משתנה. אנו נכתיב פתרון ואתם תאלצו להסתגל לשינוי." בסיום דבריו הענקתי לו חנוכיית כסף שהבאתי עמי מהארץ, והסברתי: "החנוכייה מסמלת עבורנו את המאבק שניהלו המכבים כנגד השינוי ההלניסטי הגלובלי. בכל שנה בחנוכה, אנו מנחילים את מורשת המאבק, בתקווה שנמשיך לעמוד ולהתמודד מול כוחות שינוי בלתי רצויים."

כשהכל משתנה משתנים גם כלי המדידה

יהודה עמיחי בשיר ידוע, מספר על אביו שהנחיל לו בצוואה את עשרת הדברות והוסיף עוד שתיים: "הדיבר האחד עשר: לא תשתנה. הדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה." כנראה שכדי להצליח לא להשתנות צריכים לדעת היכן ובמה כן להשתנות. את האיזון בין שני הציוויים המנוגדים צריך אדם בן חורין לברר מידי יום מחדש. אי היכולת להסתגל לשינויים נדרשים עלולה להוביל אדם, ארגונים וגם מדינה עד כדי התפרקות. זה מבחנה של מנהיגות ביכולת לנווט את ההשתנות הנדרשת באורח המשמר נאמנות לחזון המורשת, תוך גילומו בצורות פעולה מתחדשות. זהו בימים אלה האתגר המרכזי למפעל הציוני ולמדינת ישראל. ארגונים כמו התנועה הקיבוצית, שאיחרו להסתגל לכורח להשתנות תוך שימור ערכי היסוד, יכולים ללמד על חיוניות האתגר.

כשמתרחש שינוי כולל, במיוחד כאשר גם כלי המדידה לבחינת השינוי הולכים ומשתנים, אפשר לאבד גם את עצם היכולת לתאר את השינוי. כאן מתחיל הבירור הרציני בשאלה מה השתנה, בהכרת הצורך לבירור מחודש גם לגבי אמות המידה ומושגי היסוד הבוחנים ומתארים את השינוי. לשם כך, כה נדרשת התכנסות המשפחה. במצווה 'והגדת לבנך', מונח פוטנציאל המתח המתהווה במשפחה, בין האב המופקד על הנחלת מורשתו לבין הדור הצעיר הפתוח אל האופק החדש. במפגש הטעון הזה, בעימות בין זהות האב לזהות הבן, מתבקש משהו משמעותי פי כמה מעצם הנחלת סיפור העבר. מתוך המפגש, במציאות המשפחתית סביב לשולחן הסדר, מתהווה הבירור המחודש למשמעותו הנוכחת של הסיפור. במפגש הבין דורי, על רקע סיפור הגאולה הקדום, נוצרים התנאים המאפשרים את ברור העומק בשאלה מה השתנה?

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) הסביר כך את תפקיד מורי הדרך לעם ישראל המכונים 'אבות' בניגוד לכינוי 'רב' – 'אברהם אבינו' לדוגמה למול 'משה רבנו':

"הם זוכים להיקרא אבות לא רק משום שקיבלו את שנמסר להם, אלא משום שהם מסוגלים להכיל את כל מה שהוכתר בהצלחה בדורות הקודמים ולסכם אותו לשם מסירה הלאה." (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 106)

זו נבואת הנביא מלאכי הנקראת בשבת לפני הפסח:

"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."

למול הכורח המתמיד בהסתגלות נכונה לאתגרי שינוי והשתנות, נקודת חיבור חדשה בזיקת שיבה הדדית בין דורית, היא בשורת גאולה. התהליך הזה לא רק זקוק ביסודו להתכנסות המשפחה הוא גם מכונן את משמעותה.


גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה בעיתון ישראל היום בערב פסח תשע"ט.

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

'קופסא שחורה' של עמוס עוז שיצא לאור  בדצמבר 1986, נראה כספר שהופיע טרם זמנו. הסיפור נארג ביד אמן ברצף מכתבים בין הדמויות,  חלוץ ראשוני בביטוי  מערכת המתחים המוכרת כיום בחברה הישראלית כמאבק ההגמוניה בין האליטות. את המתח הביא עמוס עוז לביטוי מלא עוצמה במאבק המתהווה בין שני  גברים – האחד בעלה הראשון של אילנה,  ד"ר אלכסנדר גדעון, והשני בעלה השני מישל אנרי סומו עמו התחתנה לאחר גירושיה. הראשון, ד"ר אלכס, בן לחלוצי העלייה הראשונה, נולד באחוזה רחבת ידיים על גבעה ליד בנימינה.  קצין שריון בקבע לשעבר, מפקד גדוד טנקים, גיבור קרבות השריון בסיני, המשיך בקריירה אקדמית בארה"ב, חוקר בעל שם לתופעות קנאות דתית. נטש את אשתו אילנה ואת בנו בועז, הותיר אותם בחוסר כל בגירושים אכזריים בגיבוי בית המשפט ועזב את הארץ. השני, מישל, נולד באוראן אלג'יריה. כנער עבר עם הוריו לפריס, למד ספרות בסורבון אך לא סיים, עלה לארץ ב-1960, מורה לצרפתית, חי בדירה דלה בירושלים, דתי מסורתי, ימני. ביניהם בועז, בנם המשותף הנטוש של אילנה ואלכסנדר, נער שוליים שאינו מוצא את מקומו, וילדה בת שלוש יפעת מדלן, בתם המשותפת של אילנה ומישל. בסבך המתחים,  גם דמותה של אילנה, בסבלה ומאבקי חייה בהתנהלותה בין שני בעליה, ראויה כמובן לקריאה פמיניסטית מחודשת.

אלכסנדר שחלה בסרטן, שב מאילינוי לבית אביו הריק. הצטרף שם לבנו בועז שהקים באחוזה קומונה חקלאית קטנה, עם כמה צעירות מחו"ל. בניגוד לרצון בעלה, אילנה הצטרפה אליהם, לטיפול באלכסנדר החולה מה שמביא את הדרמה לשיאה. בנקודה הזו הפליא עמוס עוז בביטוי העלבון של מישל סומו. מכתבו של מישל סומו הנבגד לאלכסנדר, ומכתב התשובה, ראויים לעיון עמוק. בחרתי משפטים נבחרים ממכתבו של מישל סומו:

"למר א. גדעון: מכתב זה תקבל על ידי שליח עוד לפני כניסת השבת… אשר לאשה האומללה השרויה במחיצתך (אילנה) היא תעמוד לגורלה. איך אראה את פניה וליבי חלל בקרבי? על פי מה שהואיל להבהיר לי לי אמש כבוד הרב בוסקילה, מעמדה הוא עדין בצריך עיון… שמעתי פה בירושלים מדברים עליך שאתה חסיד גדול מאוד של הערבים… אולי אם היית חושב אותי לערבי, אולי לפחות היית מתנהג אלי לפי העקרונות הנחמדים שלך כלפי הערבים? מה אתה היית לוקח לערבי את אשתו? את כבשת הרש? האמת שאתה אולי פרקליט גדול של הערבים, אבל את דם הערבים אתה שפכת כמים במלחמות ובטח גם בין המלחמות. בעוד שאני הבן אדם הלאומני והקיצוני כביכול, כל החיים שלי לא שפכתי דם. אפילו טיפה אחת. ולא הפלתי שערה מראש ערבי ארצה. אבל מה? אתה נחשב וותרן והומני ואני קנאי, אתה איש העולם ואני המוגבל צר האופק. אתה מחנה השלום ואני מעגל הדמים…

אתמול בערב בא אחי הביא בקבוק קוניאק וחיבק ונישק אותי, וככה אמר בעצב: אסור לנו להתחתן בהם. אלה נגועים באיזה משהו גרוע שאנחנו לא מבינים ולא מכירים ואנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם.

למה אתחנן לפניך. אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה לכם החכמה והמשפט ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם לרבות בנין הארץ ולפעמים לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…"

במכתב התשובה אלכסנדר מכיר במצוקת תמורות הזמן:

"הרהרתי בתלונות שבמכתבך. לו נותר לי עוד זמן, הייתי שולף אותך מבקתת השין-גימל שלך, עושה ממך גנרל, מוסר לך את המפתחות והולך להתפלסף במדבר. התרצה להתחלף מר סומו?

אתה מטיח בי שגזלתי ממך את "כבשת הרש"  ואת פירורי סעודתך. אבל בעצם אני הוא המלקט עכשיו פירורים מהשולחן הכשר שלך. אתה מאיים עלי ש"בקרוב אעמוד לגורלי, ואני כבר בקושי עומד. אתה שומע פעמונים והפעמונים הם כאן, בדיוק מעלי. מה עוד תבקש אדוני לאכול זבחי מתים?

אנחנו משמידים את עצמנו דווקא בגלל  "הכמיהות האצילות" אשר בנו. בגלל המחלה הרליגיוזית, בגלל הצורך היוקד "להיוושע". בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללווייתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים…" (עמ' 184-205)

עמוס עוז בקופסא שחורה הציב סיסמוגרף. סימן ברגישות קווי מתאר לתהליך שינוי ההולך ומעצב את החברה הישראלית: "משפחת ד"ר גלעד" הולכת ומפנה מקומה ל"משפחת מישל סומו". מתוך יגעות ודעיכה האליטה הישנה – למרות מקורות עוצמה שעדין בידיה – הולכת ומאבדת את מרכזיותה. קבוצות חדשות דתיות מסורתיות, שהגיעו מרקע תרבותי אחר הולכות ומתערות בהשפעתן על סדר היום הציבורי הישראלי.  במצוקות ימינו, 'קופסא שחורה'  כנבואה ספרותית מזמין קריאה מחודשת.

.