Browsed by
חודש: ספטמבר 2017

חשבון נפש לאומי -קריסת מפעלנו החקלאי

חשבון נפש לאומי -קריסת מפעלנו החקלאי

לא נותרו בארץ ישראל יותר מאלפיים חקלאים יהודים פעילים, רובם עברו את גיל 60. מתוך המצוקה נחלצה למאבק קבוצת חברים, שהקימה יחד עמי, כיושב ראש בהתנדבות, אגודה בשם אחי"ה – אגודת חקלאי ישראל הפעילים. שלושה מוקדים עיקריים זוהו כמרכזיים לטיפול בהצלת החקלאות הישראלית: מחיר המים, מחיר העבודה ופערי התיווך לתוצרת החקלאית. פעילותנו החלה לפני למעלה משנה ולא זכינו להתקדמות ממשית. המכשול העיקרי טמון בדומיננטיות הרעיונית של רעיון תחרות השוק החופשי, שבמצג שווא מצביע על החקלאים כאחראים ליוקר המחיה.

"אם חקלאות כאן מולדת כאן" הכריז לפני למעלה ממאה שנה איש רחובות משה סמילנסקי. גם במערב אירופה מובן כיום כי חקלאות היא הרבה מעבר לעוד ענף יצור למטרות רווח כלכלי. כאשר גרביים מסין זולות יותר, ניתן להצדיק כלכלית סגירת מפעל טקסטיל, במאמץ להעמיד במקומו מפעל אחר רווחי יותר. לא כך הדבר בהוויה החקלאית.

מראשיתו הושתת מפעלנו החקלאי על השקעות תומכות שלא היה ביכולתו של החקלאי היחיד לעמוד בהן. אין לדמיין את אפשרות יסודן של מושבות העלייה הראשונה ללא הגב הכלכלי והניהול הכולל של הברון רוטשילד, כפי שלא היה סיכוי כלכלי להקמת הקיבוצים והמושבים בעלייה השנייה ואילך, ללא הון לאומי כביר שתמך לאורך הדרך. מעניין להיווכח שבימינו דווקא שכננו הערבים מיישמים גישה זו בדביקותם במאבק על אחיזתם באדמת הארץ.

בקנאה ובהערכה רבה אני מתבונן בשכניי הדרוזים בצפון הגולן, הנאבקים על עיבוד כל חלקת אדמה בהשקעות תשתית הנראות בגלוי כעתירות משאבים. ההיגיון המניע אותם למאמץ זה אינו נובע ביסודו רק מחישובי עלות תועלת כלכליים.

גם במרחבי יהודה ובשומרון, ניכרות השקעות תשתית נרחבות לחקלאות הפלסטינית במימון האיחוד האירופי, שאף הן רחוקות מחישובי כדאיות כלכלית.

במה שקשור אלינו לעומת זאת, מבלי שהוכרז ואולי אף בהיסח הדעת "הוטבלנו" כולנו בדת הרציונל הכלכלי, כאמת מידה ניהולית ראשונה במעלה.

גם בממדי השכלול והקדמה החקלאית מקור גאוותינו, עלולה לחול נסיגה. פריצת הדרך שפרצה החקלאות הישראלית, המוערכת בכל קנה מידה בינלאומי, הינה פרי מאמץ לאומי מתמשך אליו נרתמו בהתמסרות עילאית ורצופה, מיטב בניה של האומה. כיום המצב השתנה. גם באוכלוסיית הקיבוצים והמושבים אין יותר משלושה אחוז חקלאים ורובם אינם צעירים. בשורה חדשה לא תבוא כנראה מקבוצת הפועלים התאילנדים.

שיר שכתב בני הבכור, יותם לפני כעשור בשהותו כחייל באבטחת ישובים בבת עין. הוקדש לשדות החיטה של הלחם הישראלי:

החיטה צומחת שוב

כך התרגלה.

זה לא שבאמת אכפת לה.

והאדמה שלקחה יפים ממני וממך

תמשיך לקחת.

באדישותה

והגשם הראשון

שירד לפני יומיים

ובין ערביים תנשב הרוח

וחול וים

והאדם והאדם

אבל החיטה נעקרה

בנו עליה נדל"ן

לא תזרע עוד בדמעה

ולא ישירו את שירה

את הקמח יביאו מאמריקה

וגם את השלום

ואת הכסף ואת ההזדמנויות.

והאדמה מה יהא עליה?

תימשך אחר החיטה

אחר מי שעמל ודומע

אחר מי שחורש וזורע

ושמו לא אורי,

לא אחי הצעיר יהודה

את חלומם טמנו בעפר

נותר רק אחד שאוהב את אדמתו

מוחמד, הוא חרש והוא

זרע

והוא קצר.

אנו נדרשים לחשבון נפש ותיקון ככתוב: "אתה תקום תרחם ציון… כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו".


פורסם לראשונה בעלון "שביעי" ערב יום הכיפורים תשע"ח

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

זהות ישראלית – מה השתנה בשנה זו?

כשיתכנסו השנה יהודים־ישראלים לתפילת ראש השנה, בשמיעת קול שופר ובדממת "ונתנה תוקף", תלווה אותם מצוקה שהתעצמה בשנה האחרונה: המאבק על זהותנו הישראלית. לשאלה זו היבטים פנימיים וחיצוניים הנתונים בזיקה הדדית. איומים חיצוניים המרחפים מעל קיומנו, מכוננים תודעת אחדות גורל. נוח להתמקד בהם. הם מחוללים את מרחב הנוחות המתמסר לשאלה המוכרת המזמינה כתמיד דיון מומחים ביטחוני־מדיני: כיצד נמשיך להגן על קיומנו גם בשנה הבאה? זו היתה דרכנו להדחיק שאלות יסוד פנימיות על מה שקורה בתוכנו, במה שאנו מחוללים לעצמנו.

מעבר לחרדת הגורל המשותף לתושביי ארץ זו, ממתינה שאלת הייעוד: האם יש לנו ייעוד משותף? הדיון שהתעצם בשנה האחרונה בשאלה זו מזמין התבוננות מחודשת: מי אנו ולמה אנו מצפים מקיומנו המשותף כאומה? למצוקת הזהות הישראלית ניתנו בשנה האחרונה ביטויים חדשים בשיח הציבורי. נשיא המדינה אפיין אותה בדיבורו על ארבעת שבטי מדינת ישראל: הדתיים, החילונים, החרדים והערבים. אמנון רובינשטיין התייחס לנושא בספרו: "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד – ליברליזם ורב־תרבותיות בישראל". עיתון "הארץ" הקדיש לסוגיה מאמרים רבים.
לזהותנו כחברה פנים רבות, ואכן קיימים מתחים ומאפייני שונות. אולם, בניגוד לגישת נשיא המדינה, התמקדות במבנה העומק של החברה הישראלית, במיוחד בין היהודים, יכולה לגלות מכנה משותף משמעותי הטמון במשמעות ייעודנו כיהודים. המכנה המשותף היהודי מתגלה במידה גוברת במתרחש בבתי הכנסת. בין יהודי עדות המזרח לבין יהודי עדות אשכנז קיימים הבדלי נוסח, לא הבדלי מהות. זה מה שמחולל מגמה חדשה שניתן לזהותה גם במתרחש בבתי כנסת גדולים בתל אביב – מניינים רבים מתמזגים ונוסחים הולכים ומשתלבים זה בזה. לא רק שילוב עדות מתקיים במגמה החדשה, אלא גם שילוב הממזג לקהילה אחת דתיים וחילונים.

את נקודת מבטי האחרת אני מבסס על הסתכלות ביקורתית על הגבולות שנוהגים לסמן בין קבוצות בחברה הישראלית. סוציולוגים ישראלים מסכימים כי "החילונים היהודים הם רובה של החברה הישראלית". את המסה הגדולה המזוהה כמסורתית הם נוטים לסווג כ"חילונים־לייט". בהתאם קבע הסוציולוג עוז אלמוג: "רוב החברה הישראלית הם חילונים ומסורתיים". אלא שעל בסיס אותם נתונים אפשר להציע הסתכלות אחרת ומסקנה מנוגדת. אם רק נשנה את נקודת המוצא להבחנה בין חילוני לדתי, אם נסכים שלא כל מי שנוסע בשבת הוא בהכרח חילוני, דוגמת מה שמבטא שלום אסייג בסדרת הטלוויזיה המרתקת "שנות השמונים", נוכל לטעון כי רוב החברה הישראלית־יהודית הם דתיים ומסורתיים. החילונים המובהקים הם קבוצת מיעוט.

מומלץ להתבונן בתפילת ליל שבת בבתי הכנסת בבתי המלון בארץ. הם תמיד מלאים בהמוני עם ישראל המתכנסים לתפילה בהתלהבות אותנטית. רובם ילכו אחרי ארוחת הערב – ללא התייסרות ובאותה ההתלהבות – לבילוי "חילוני" בדיסקוטק. האדם הדתי ההלכתי ישאל אותם: אם באתם לתפילה, למה הלכתם אחר כך לרקוד בדיסקוטק? ואילו ה"חילוני־ההלכתי" ישאל, אם באתם לדיסקוטק אתם הרי כמוני, מה חיפשתם בבית הכנסת? זו גישה דיכוטומית להבחנה בין דתיים לחילונים, והיא מקיימת ברית סמויה בין שני הקצוות הנוקשים, במאמציהם להתעלם מן המגמה הרחבה שאינה מצייתת לכללי הסיווג המקובעים להבחנה בין דתי לחילוני.

השאלה החשובה מי כאן הרוב אינה רק שאלת מחקר סוציולוגית. היא שאלת מפתח עקרונית במאבק המתחולל על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי. דרישת הקבוצה החילונית למרחב ציבורי ישראלי בעל אופי חילוני, מבוססת על טענתם כי הם מבטאים דעת רוב. לפנינו מיעוט שמתנהג כמו רוב ולעומתו רוב שנלכד בתודעה כוזבת כאילו הוא מיעוט. מכלול מאבקים שהתעצמו, החל במאבק על דמותה של השבת הישראלית וכלה בתוכני הלימוד בבתי הספר, מתכנס למאבק אחד מרכזי: מאבק על עיצוב אופיו של המרחב הציבורי במדינת ישראל כמדינה יהודית. זו בדיוק המחלוקת; לא רק מיהו הרוב ומה מאחד את זהותו, אלא גם מה אופיו הרצוי של המרחב הציבורי.

זהו הרקע למאבק החדש על תוכני הלימוד היהודיים בבתי הספר הממלכתיים, כממד נוסף בזירת המאבק על שליטה במרחב הציבורי. כאן נדרש בירור אם בית ספר ממלכתי הוא בהכרח בית ספר חילוני, או שהוא קודם כל ישראלי־יהודי. יש להדגיש, עצם בחירת ההורים להפקיד ילדם בבית ספר ממלכתי אינה מלמדת כי ביקשו עבורו חינוך חילוני. אין בידי נתונים מחקריים, אך ביכולתי לשער כי מרבית ההורים, במיוחד אלה המשתייכים לרוב המסורתי, שמחים במגמת שר החינוך לשילוב מורשת יהודית בתוכנית הלימודים.

כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביקרתי עם חניכיי במוסקבה. בליל שבת התארחנו בבית הכנסת הגדול. לחלק מהחניכים, שהם קצינים בכירים במערכות הביטחון, האירוע היה די זר. כשהגיעו בקבלת שבת לשירת "לכה דודי", שאל אותי קצין מצטיין רב־זכויות: "תגיד, מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?" האם לכך שאפנו במערכת החינוך הישראלית?

לא להתרפק, אלא לקבל הכוונה

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון, ממנהיגיה הרוחניים של מפלגת העבודה, בסיום שירותו בגדוד העברי ב־1919, הגיע לירושלים וכתב על חוויית עלייתו להר הבית:

"היום הכי חשוב בשבילי בירושלים היה יום לכתי להר הבית. היום שעוזר לי להבין את כל דבר ההתנדבות, הוא המפעם את הלב ומעבירו על גדותיו".

לעומתו, מאיר שלו בהתייחסו לשקיקת החיבור לעבר ההיסטורי אמר לאחרונה: "כל הפוליטיקה של המזרח התיכון מבוססת על פייק היסטורי". חוויית כצנלסון היתה כנראה מתקבלת היום כביטוי להדתה. מהו, אם כן, הדבר שהשתנה? לא בהתרפקות על זיכרון העבר עסק כצנלסון, אלא במשמעותו האקטואלית של העבר היהודי להכוונת דרכנו לעתיד. גם כיום, הרוב היהודי מזדהה להערכתי עם חוויית הר הבית של כצנלסון.

את המתח בין השאיפה שלנו לכינונה של אומה מלוכדת, לבין שימור העושר הטמון במאפייני גיוון רב־תרבותיים, מומלץ לתפוס כיתרון מבורך. במתח מתמיד זה, המתקיים בעם ישראל מאז היווצרו, מצוי גם ייחודו, כפי שהיטיב להסביר הרב יהודה ליאון אשכנזי: "היהודים אוחזים בזהותם הייחודית, ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות של כל מקום ועוטים אותן על עצמן. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, ומאחדים את האנושות כולה מחדש על פי דרכו של אברהם" (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 23). לו יהי.


מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף ישראל היום, ערב ראש השנה תשע"ח

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

מיליציות: מה חדש בתופעה ומה היא מלמדת?

שנות המלחמה בסוריה, מיקדו תשומת לב בתפקידם של כוחות מליציוניים. מרבים לדבר על מליציות שיעיות איראניות, עיראקיות, גם הכוחות הכורדים וכוחות האופוזיציה למשטר אסאד הם למעשה כוחות מליציה.
לכאורה אין בתופעה זו חידוש. מאז ימי העולם העתיק, היה לכוחות מליציה תפקיד משמעותי. בתקופת השופטים, לא עמד לשבטי ישראל כוח צבאי סדיר וקבוע, ההתארגנות למלחמה היתה בעיקרה שבטית ומקומית. כזו היתה המלחמה בין סיסרא לבין דבורה וברק בן אבינועם: צבא סדיר מצויד בתשע מאות רכב ברזל, התייצב למלחמה מול צבא איכרים שהתלכד לפעולה על בסיס שבטי. גם בעת החדשה היו לכוחות מליציוניים הישגים משמעותיים. גריבלדי, גיבור תקופת התחייה ("לה-ריסורג'מנטו") האיטלקית במאה ה- 19 כבש את סיציליה עם מליציה שלא מנתה יותר מאלף איש- אזרחים מתנדבים.

ובכל זאת משהו התחדש: אם בעבר הפעלת כוח מליציוני נבעה מכורח נסיבתי, מהעדר יכולת להעמדת כוח צבאי סדור, בשנים האחרונות, בנסיבות חדשות, ההפעלה של כוחות מליציה נעשתה נחוצה משיקולים נוספים.

היתרונות הטמונים בכוח מליציוני:

שני יתרונות הוכרו מסורתית כעומדים לצדם של כוחות מליציוניים: האחד כרוך בגמישות ובזריזות ההתארגנות לנסיבות פעולה ייחודיות, בהשוואה למערכת ארגונית צבאית סדורה. היתרון השני כרוך בכוח ההנעה המונע מתוך תודעת שליחות ואמונה, בהשוואה למערכות צבאיות מוסדיות, המבוססות על הנעה מכוח המשמעת הארגונית והציות לחוק. שני יתרונות אלה המאפיינים כוחות מליציוניים, התגלו כמועילים גם בשנות הלחימה בסוריה.

בחודשים הראשונים למלחמת האזרחים בסוריה, נחלו כוחות הצבא הסורי הסדיר כישלונות שנבעו מדפוסי פעולה בלתי תואמים לנסיבות החדשות ומרוח לחימה רופסת. המענה המידי התפתח בהפעלת כוחות עממיים, לא סדורים שפעלו בנאמנות למשטר, באכזריות רבה וללא עכבות. בהמשך הצטרפו ללחימה כוחות חיזבאללה, שהוסיפו למערכה עוצמות חדשות: על אף ארגונם הצבאי המוסדי, שימרו ברוח לחימתם מקור הנעה אמוני ועדתי. עם המסירות וההקרבה הדתיים באופיים, ביטאו זריזות גדולה באימוץ צורות לחימה חדשות.

בסתיו 2015, עם כניסת הרוסים למעורבות פעילה בלחימה בסוריה, לנוכחות הכוחות המקומיים בזירה – צבא סוריה, כוחות חיזבאללה וכוחות אחרים – היתה השפעה עקרונית לעיצוב רעיון הפעולה הרוסי. נוכחותם הקיימת מכבר של כוחות מקומיים בחיכוך הלחימה, חסכה מהרוסים את ההתמודדות באתגר הבאת כוח יבשתי אפקטיבי, שארגונו והכנתו דורשים זמן והפעלתו כרוכה בסיכוני הסתבכות. בנסיבות שהתפתחו, גם ארה"ב ובנות בריתה הצבאיות וגם הרוסים ביטאו בגישתם מודעות מבצעית לפערי הזמינות הקריטיים בין תנאיי המוכנות של הכוח הצבאי היבשתי , לצרכי הפעלתו ככוח משלוח, לבין קצב ההתרחשות המהיר של ההתהוות האסטרטגית. כך שילב רעיון הפעולה הרוסי בין הפעלת כוח אווירי רוסי שהיה זמין לפעולה מידית, לבין לחימה קרקעית שהתבססה בעיקרה על כוחות מקומיים, שהיו מעורים בסביבה ומוכנים לפעולה. מהגיון דומה, נבע גם דפוס הלחימה שעיצבו האמריקאים בשחרור צפון עיראק והעיר מוסול מכוחות דאע"ש. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא בארה"ב וברוסיה, שתי המעצמות נמנעו עד כה משילוב כוחות היבשה הסדירים שלהן בלחימה הקרקעית בשדות הקרב בסוריה ובעיראק. מגמה זו נובעת בראש ובראשונה, משאיפתן להגן על חייליהן משחיקה בלחימה רבת נפגעים. אולם היא מונעת לא מעט, גם מההכרה בטבען המתמשך של המלחמות בעידן החדש, כהרפתקה שקשה לשלוט בהגעה לסיומה המוצלח. בתנאים אלה, בצומת ההחלטה על הפעלת הכוח הצבאי, קברניטים נוטים להפעלת כוחות מליציה מקומיים, כמשאב מסוג אחר, המקל עליהם את נטילת הסיכון, בסבך אי הוודאות.

פוטנציאל העמימות האסטרטגית

הגיון הפעלת הבדלנים בדונייצק, כלוחמי מליציה בני המקום, מבטא מבחינת האינטרס הרוסי, צורת פעולה קלאסית במרחב מתחים הדורש קיום עמימות אסטרטגית. מנקודת מבט פנים רוסית, נשיאת הבדלנים בנטל הלחימה בקרקע, חוסך לפוטין את הכורח להפעיל את חייליו ולהתמודד עם שאלת אימהות לחיילים רוסים: "מה יש לנו לחפש בדונייצק?" מנקודת מבט חיצונית, למול ביקורת הקהילה הבינלאומית, מדובר ביתרון משמעותי לא פחות: זהותם הכפולה של הרוסים בני דונייצק, ממצה את יתרונם כבני-כלאיים. הם לגמרי אזרחים אוקראיניים, ובכל זאת מאבקם מונע מזהותם הרוסית, למען אינטרס לאומי רוסי. שימור מעמדם המליציוני, מאפשר לנשיא פוטין את מדיניותו המתחמקת בשאלת אחריותו הישירה להובלת הלחימה.

ככל שמתחזקת הדרישה הבינלאומית לשקיפות במדיניות, ככל שתפוצת המידע הגלובלית יחד עם הפיקוח הבינלאומי, הולכים ומצרים את מרחב הלגיטימציה להפעלת כוח בלחימה גלויה וישירה, כך מיצוי פוטנציאל העמימות הולך ונעשה חיוני יותר.

מתוך מובהקות הדוגמה הרוסית בדונייצק, ניתן להבין תופעות דומות, כמו הדינמיקה שאפיינה בשנתיים האחרונות את הלחימה בסוריה, כאשר הסכמי הפסקת אש בין המעצמות, התקבלו לא פעם במשחק כפול: הכוח הסדיר הרוסי והסורי צייתו להפסקת האש, באותה עת, הכוחות המליציוניים, שאינם כפופים לשרשרת הפיקוד והשליטה המוסדית, המשיכו במומנטום הלחימה.

התבוננות בדפוסי המיצוי של הגיון זה, יכול ללמדנו על זירות נוספות הנוטות למצות את היתרון הגלום בשילוב מערכתי של כוחות מוסדיים, יחד עם כוחות מליציוניים חוץ מוסדיים. כך לדוגמה הרשות הפלסטינית ממשיכה לקיים מערכת זיקות, בין הכוחות המנגנוניים – כוחות דייטון – העומדים תחת סמכותו המלאה של היו"ר אבו-מאזן, ומופעלים בפיקוח אמריקאי, לבין כוחות אחרים, כקבוצות התנזים, שאף הן חמושות אך צביונן מליציוני.

הממד החיובי בתופעת המליציה

ציור: החילוץ מדנקרק
ציור: החילוץ מדנקרק

התבוננות במליציות שיעיות איראניות וכוחות בדלנים בדונייצק, עלולה לחרוץ את שיפוטינו לגבי התופעה עד כדי שלילתה המוחלטת. אולם ראוי למצוא בה גם ממדים חיוביים, כצורך ממשי הנוגע גם לחיינו. הסרט המוצג לאחרונה "דנקירק", ממוקד בהיבטיה ההרואיים של רוח ההתנדבות העממית בשעת חרום. אלפי ימאים אזרחים עם סירותיהם הקטנות, שנקראו לדגל והפליגו מזרחה תחת אימת הפצצות מטוסים גרמניים, הם שהצילו את מאות אלפי חיילי הממלכה הבריטית מנפילה בידי הגרמנים. רוח האומה הבריטית, במלוא גווניה הפטריוטים, היא גיבורת הסרט. מעבר למאמץ להצגת אירוע היסטורי כחוויה קולנועית מטלטלת, בימוי הסרט מדגיש מסר אקטואלי לחברה המערבית ההולכת ושוקעת בניאו ליברליזם, אנטי פטריוטי. המסר פשוט והרואי: לא רק שרוח הצבא ויכולותיו תלויים ברוח העם, אלא אף בשעת משבר, דוגמת אירוע דנקירק, רוח ההקרבה העממית ותושיית האזרחים, מעניקים לצבא רשת ביטחון. זו היתה הנחת יסוד בלתי מעורערת בכינון כוח העמידה הישראלי למבחני שעת חירום. על בסיסה, גם לאחר הקמת המדינה, שולבו למערכת אחת מכלול המאמצים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, התעשייה, המדע והתרבות. אלא שאף אצלנו כמו במדינות המערב, מגמות ניאו-ליברליות , דוגמת אלה המתבטאות בדו"ח מולד על ההתנחלויות, מבקשות להפריד בין אחריות כוחות הביטחון עליהם מוטלת הגנת המדינה, לבין זכויות האזרחים האמורים "לישון בשקט" גם ביישובי הספר, ולהתמקד במיצוי חייהם האזרחיים.

באופן קונקרטי, ראוי לדון בתכניות מערכת הביטחון לפנות בשעת חרום עשרות אלפים מתושבי קו העימות בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. זאת בניגוד לגישתה המורשתית של מערכת הביטחון עד תקופת הרמטכ"ל רפאל איתן, ששילבה את המערכת היישובים במערכת ההגנה במסגרת תפיסת ההגנה המרחבית. תושבי מלכיה, מנרה אביבים וחניתה אכן התלוננו בפניי על הציווי לנטוש את ביתם בשעת חירום, במקום להתגייס להגנת הגבול מתוך ביתם. הם מצפים מצה"ל לחמשם בנשק ולשתפם במאמץ ההגנה. גם אדם בן 80 , גבר או אישה, בהיותו חמוש, ומכוח היותו בן המקום. יכול להביא תועלת רבה במצב חירום.

כינונו מחדש של אתוס ההתנדבות החלוצי, באחריות משותפת לאיחוד המאמצים, נותר גם עתה צו השעה.

*

סכנת אובדן המונופול של המדינה בהפעלת הכוח החמוש

להפעלת כוחות מקומיים מליציוניים ישנו מחיר. מאז הסכם ווסטפליה במאה ה-17, הפעלת כוח חמוש במדינות ריבוניות באירופה נעשתה לזכות בלעדית של שלטון המדינה. מתוקף הגיון זה, עמדה ממשלת ישראל על דרישתה מן הרשות הפלשתינית למימוש מונופול בלעדי על הפעלת הכוח החמוש- "ריבון אחד, חוק אחד ,נשק אחד".
בנטייתם הגוברת של מדינות מתוקנות ומעצמות להפעיל לצרכיהן האסטרטגיים, כוחות מקומיים שאינם כוחות מדינתיים, נותקה שרשרת הפיקוד באמצעותה אמורה להתממש שליטתה המוחלטת של הסמכות הריבונית המדינית, בצורות הגילום של הפעלת הכוח.

כאשר ברוני מלחמה מקומיים נשכרים על ידי סמכות שלטון מדינתית להפעלת כוח, הם באים לעבודה מתוך האינטרס המקומי שלהם והוא המנחה אותם במגמות שיתופי הפעולה ובדפוסי פעולתם. מדובר במערכת שיקולים ואילוצים המתקיימת מראשיתה מחוץ לשרשרת הפיקוד המוסדית והיא פתוחה מיסודה ליציאה משליטה. זה מה שעמד באובדן השליטה של צה"ל בסתיו 1982 בפעולת הפלנגות הנוצריות בסברה ושתילה. זה גם מה שמאיים על האמריקאים בנטייתם הגוברת להפעלת כוחות מקומיים.

היתרון הטמון בהעברת נטל הלחימה לכוחות מקומיים, הדריך ככל הנראה את אמירתו של ראש הממשלה יצחק רבין על מגמת אוסלו: "ג'יבריל רג'וב יעשה את העבודה בלי בג"צ ובלי בצלם". רבין ציפה כנראה לסוג של שיתוף פעולה כמו זה שהתקיים עם צבא דרום לבנון- צד"ל, שפעל באותן שנים ברצועת הביטחון בלבנון בתיאום עם צה"ל תחת פיקודו של גנרל לאחד. אלא שגם במקרה זה, ג'יבריל רג'וב כמפעיל כוח מקומי, "ברון מלחמה" (War-Lord) הגיע להבנות הסכם אוסלו מתוך האינטרסים שלו ואין להתפלא על המשך ההתהוות שהתפתח מנקודת מבטה של מדינת ישראל לכדי אובדן שליטה.

להרחבת קריאה על התופעה במשמעויותיה הגלובליות- ראו מאמרי על הפרטת המלחמה.


מאמר זה הוא גרסה מורחבת לטור הדעה שפורסם לראשונה בישראל היום, 15.9.17
תמונת הנושא משותפת ברישיון: By Mstyslav Chernov (Own work) CC BY-SA 4.0, באמצעות ויקי שיתוף

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

הכורח ב"עשיית דין עצמי" במאבקי אחיזה בקרקע

בתשובת המדינה לבג"צ, בעתירת שדה בעז כנגד הכוונה להריסת ארבעה בתים שנבנו לאחרונה באורח לא חוקי, הודגשה העובדה שהבתים נבנו שלא כדין מתוך עשיית דין עצמי:

"בנסיבות אלה, דומה כי אין צורך להרחיב יתר על המידה על עשיית הדין העצמי של העותרים, שאף בעתירתם מודים למעשה – בפה מלא – כי התעלמו מדיני התכנון והבנייה…"

ברור הנסיבות בהן רשאי אדם ליטול דין לעצמו, אם בכלל קיימות נסיבות כאלה, הוא דיון פילוסופי-ערכי המצוי מעבר לדיון המשפטי הצרוף. דווקא מדינה דוגמת בריטניה, בעלת מורשת מבוססת של שלטון חוק, היטיבה להכיר בנסיבות המיוחדות בהן עשיית דין עצמי, יכולה להיות מוצדקת ככורח נסיבתי. גם במורשתה הצבאית, נתנה המערכת הבריטית הממסדית, מקום כבוד לקצינים עצמאיים וחתרניים, כלורנס איש ערב ואורד וינגייט, שפעלו יותר מפעם באורח הנראה כעשיית דין עצמי.

סוגיית עשיית דין עצמי זכתה לביטוי קולנועי נוגע ללב, בסרט הבריטי זוכה הפרסים, "הסערה המתפרצת". הסרט מביט לחיי וינסטון צ'רצ'יל, בארבע השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, כשהוביל מאבק פוליטי עצמאי ומבודד בהתרעתו כנגד גרמניה ההולכת ומתחמשת. ממשלת בריטניה באותן שנים לא רק התעלמה מהאיום שהלך והתעצם, אלא אף עודדה משיקולים כלכליים, סחר בריטי שהאיץ את תעשיית הנשק הגרמנית. כחבר פרלמנט דחוי בערוב ימיו, נזקק צ'רצ'יל לביסוס עובדתי לטענותיו. פקיד במשרד החוץ הבריטי הופעל על ידו והעביר לידיו מידע סודי עדכני. בחרדת החשד המתגבר כלפיו, ביקש הפקיד לברר עם מי שהיה ראש המוסד הבריטי, את מידת הלגיטימיות לפעולתו. התשובה שקיבל היתה: "זה בוודאי לא חוקי, אבל לגמרי הכרחי". כאן המקום, בו מסתיים הברור המשפטי הפורמלי ומתחיל הדיון הערכי.

מניה שוחטבמתח הזה, מצוי למעלה ממאה שנה הגיון ההתנהלות המוביל את התפתחות מפעל ההתיישבות הציוני. טענת המדינה כי העותרים התעלמו מחוקי התכנון והבנייה, מכחישה בעקביות שיטתית את הפער העצום בין יכולת מימוש חוקי התכנון והבנייה במרכז הארץ, לבין היכולת לממש את אותם חוקים במרחבי הספר. קיבוץ אלומות ששמעון פרס היה בין חבריו, הוקם לדוגמה, בשנת 1941. רק ארבעים שנה מאוחר יותר קיבל אישור תב"ע והפך ל"חוקי". המצב דומה במרבית יישובי ארצנו. העיקרון פשוט: מי שימתין עד להשלמת תהליכי אישור ובניה כחוק, ימצא את השטח תפוס בידי אחרים. כך פני הדברים גם בגליל, בנגב וברמת הגולן. זו למעשה המציאות הקיימת, גם שבעים שנה לאחר הקמת המדינה. היישוב נמרוד בגולן שאני נמנה על מייסדיו, נבנה ב-1982 כהיאחזות נח"ל. החלטת ממשלה להקמתו התקבלה ב-1977. היישוב אוזרח בשנת 1999 באישור שר הביטחון, בשנת 2008, לאחר תהליך משפטי בתביעת המדינה על בנייה בלתי חוקית, החליט בית משפט מחוזי לזכות את המתיישבים בטענת הגנה מן הצדק, וקרא לממשלת ישראל להסדיר ליישוב תכנית מתאר. עד היום לא הושלם התהליך. בינתיים המרחב עליו יכול היישוב להתפרס הלך והצטמצם.

יסוד הבעיה טמון במאבק המתמיד המתקיים על האחיזה בקרקע. מניה שוחט במכתבה להנרייטה סולד – מרץ 1909 – היטיבה לתאר את הדינמיקה:

"סיפרתי לך כבר פעם כי בפלשתינה אסור שתישאר קרקע בלתי מעובדת. כשערבי רואה שאין מעבדים את הקרקע הוא מתיישב עליה, וברגע שהוא כבר אכל לחם מאדמה זו לא יעזוב אותה. אז יש צורך לגרשו בכוח, מתחילים משפטים… כתוצאה מכך נוצרת שנאה בין ערבים ליהודים. מכיוון שאין אפשרות להשאיר את הקרקע בלתי מעובדת, הכרחי להחכירה לערבי ואז חוזר הסיפור שתיארתי מקודם… הערבים לא עוזבים את הקרקע שהוחכרה להם והתוצאה היא מהומות אגרריות, משפטים, בית סוהר…"

במכתבה של מניה שוחט למנחם אוסישקין – פברואר 1909 – פרטה את הקשיים:

"ידוע לך היטב שאין חמור יותר מאשר לדחות את עיבוד האדמה שנרכשה זה עתה… אלא שהמציאות מלמדת שלעיתים רחוקות ניתן להתיישב על הקרקע מיד לאחר קבלת הקושאן. הטיפול ברכישת הקרקע אינו מסתיים לאחר פעולה חד פעמית. בהכללה אפשר לומר שמרגע רכישת הקרקע ועד קבלת רישיון לבניית בית עוברת כשנה. ושנת מעבר זו היא השנה המכרעת, משום שבשנה זו חייבת האדמה בעיבוד על ידי היהודים."

לשם כך המליצה על הקמת קואופרטיב חקלאי נייד, שיעלה על הקרקע מיד עם רכישתה, עד להשלמת הסדרתה וקבוצה זו "חייבת שיהיו לה כל המאפיינים של הבדווים." בין היתר: "הקבוצה תצטרך להסתגל לחיים בצריפים או בחושות ערביות".

לכל מי שהתחכך במאבקי ההתיישבות, נראה כאילו מאה שנה ודבר לא השתנה. מה שהשתנה לרעה, הוא מידת ההכרות והאמפתיה של מנהיגי האומה, לקשיי המאבק במרחבי הספר. זה נכון גם לגבי מידת ההיכרות של ה

8שופטים עם מורכבות הנסיבות. הדינמיקה המורכבת של המאבק על הקרקע בארץ ישראל, ממשיכה לחייב דפוסיי היגיון של תודעת חירום. בנסיבות החירום בהן מאבק זה ממשיך להתקיים, טמון המפתח לשיפוט המעשים הנראים בעיניים משפטיות פורמליות, כ"עשיית דין עצמי".

גם הטוענים "הכול שפיט" ונקודת המבט המשפטית מרכזית בהשקפת עולמם, מודים במורכבות החיים המחוללת מתח בין מה שמבחינת החוק נראה על פניו בלתי חוקי, לבין מה שיכול להתקבל כמוצדק במבחני החיים. מעומק הבנה זו כתב בן גוריון בהדרכה לעובדי המדינה:

"עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע…היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה."

"יעודי הרוח והחלוציות בישראל", תשי"ג, כוכבים ועפר, עמ'48

זה טבעם של מבחני המנהיגות הלאומית, כמבחנים חסרי תקדים, הדורשים לעיתים העזה להחלטה שבמבט פורמלי נראית כסטייה ממסילת החוק. זו תמצית המעשה המנהיגותי כמעשה שיעמוד למבחן הדורות, לא רק בהיבטי הפריזמה המשפטית, אלא בעיקר במבחן ההיסטוריה.


תמונת הנושא: קיבוץ אלומות. משותפת ברישיון מויקי שיתוף, הועלתה על ידי המשתמש hanay.

פורסם לראשונה במקור ראשון, 1.9.17