Browsed by
קטגוריה: ביטחון לאומי

שנה לאירועי הגדר בעזה

שנה לאירועי הגדר בעזה

שלטון החמאס מציין שנה למהומות "צעדת השיבה" בגדר רצועת עזה. לא מדובר במשהו שקרה לפני שנה והפך לזיכרון היסטורי. מדובר בציון דרך לתהליך מתפתח, למגמה חדשה ולעידן חדש.

כאשר רקטה אחת ששוגרה מרפיח אל לב השרון, מאלצת את ראש ממשלת ישראל לשוב בחופזה מוושינגטון ולבטל תכנית מפגשים משמעותית בסדר יומו המדיני, לא ניתן להתעלם מפוטנציאל האיום שהתהווה ברצועת עזה. גם למטה הכללי של צה"ל ברור שמדובר באיום ביטחוני שמציב אתגר גדול בהרבה ממטרד טרור בר הכלה.

תיאורי השבוע למהלומות האש, התמקדו בתיאור ההתרחשות. השיח הרווח נלכד בכוח המשיכה של השאלה המעשית – לאן לכוון את פעולת צה"ל? ההמלצות נעו כרגיל במנעד שבין מכה קשה "להשבת ההרתעה שאבדה", לבין מערכה להכרעת החמאס. הפיקוד הבכיר של צה"ל ממוקד היטב בשאלה זו ורצוי לסמוך עליו. בתוך כך, מומלץ להעיף מבט מחודש בשורשי התהוותה של צרת עזה.

כיצד הכל התחיל?

את בעייתה של עזה בעת הנוכחית, נוהגים לראות כמתחילה עם ריכוז הפליטים שהצטבר בשטחה בסיום מלחמת העצמאות. אולם בעייתה של עזה מתחילה הרבה קודם, מתוך מיקומה הגיאוגרפי. היא התהוותה לעיר מכוח היותה תחנת ביניים בדרך הראשית – דרך הים העתיקה בין אסיה לאפריקה, בין מסופוטמיה למצרים. ללא הדרך הראשית כמקור חיותה, עזה אינה יכולה לשוב להיות מה שהייתה. גם לאחר הצבת גבול בינלאומי בין מצרים למנדט הבריטי בראשית המאה העשרים, התנועה דרך עזה, לא פסקה. הקמת מדינת ישראל, היא שחסמה את התנועה בדרך העתיקה וכך הפכה רצועת עזה לריכוז אוכלוסייה הלכוד בצפיפות על דרך ללא מוצא בקצה הטריטוריה המצרית.

הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהשבוע מציינים לחתימתו ארבעים שנים, אחראי במידה לא מבוטלת להאצת בעייתה של עזה. אנואר סאדת בתבונתו מרחיקת הראות, העביר את בעיית עזה לאחריותה הבלעדית של מדינת ישראל. עם החרבת יישובי פיתחת ימית והשבת כל סיני לריבונות מצרית על בסיס הגבול הבינלאומי, נשללה מרצועת עזה היכולת להתפתח אל מרחב הפוטנציאל הפתוח מערבה בין רפיח לאל-עריש. רצועת עזה נסגרה לכיוון מצרים, והוצבה לפתחה של מדינת ישראל כסיר לחץ אורבני על סף פיצוץ. הנשיא סאדת חולל כך את הדינמיקה לאיחוד הישות הפלסטינית בין מרחבי עזה למרחבי יו"ש ולהטלת מלוא האחריות לפתרון הסוגיה הפלסטינית על ישראל בשטחים הנתונים בידיה. בציון עשור להסכם השלום עם מצרים אמר עזר ויצמן על מצוקת מנחם בגין: "יש לי הערכה שמנחם בגין יושב בבית לא בעטיין של הסיבות שמשערים, אלא משום שהגיע למסקנה כי עם חתימת הסכם קאמפ-דיוויד הוא שם את עתיד ארץ ישראל השלמה איני רוצה להגיד על קרן הצבי, אבל במצב עדין ואז הבין מה קרה."

גם הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, הותירו את עזה בשוליים, למול המרכז השלטוני והכלכלי שהתמקם ברמאללה. דיון על הצעדים הצבאיים לפתרון אסטרטגי של האיום מעזה, חייב להתחיל מבחינה זו מתמונת הרקע הגיאוגרפית המחוללת את מצוקת עזה כעיר על דרך ללא מוצא. גם לאחר שצה"ל יכריע את שלטון החמאס, מצוקת עזה, תמשיך להתקיים ולבקש מענה שאינו יכול להתקיים רק במרחבי אחריותה של מדינת ישראל.

תכלית המתקפה היבשתית לעזה

סוגית התכלית לפעולת הכוח היבשתי למתקפה למול עזה נעשתה לדילמה מורכבת. עד כמה השתנו הדברים, ניתן להיווכח מתוך קריאה פשוטה של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל: "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש…" (תורה בסיסית –מבצעים, עמוד 205)

כאן שאלת היסוד הבלתי פתורה: האם רצוי למדינת ישראל לכבוש את עזה ולהחיל עליה מחדש את שלטונה כבימים שלפני הסכמי אוסלו? בכל דרך אחרת, הכרעת חמאס מבחינה צבאית מחייבת מענה לשאלה לידי מי נעביר אותה? האם בדם בנינו נגיש את עזה על מגש של כסף לאבו מאזן? האם יש בכך הבטחה ליציבות נכונה לעתיד?

זו אינה מצוקתו הייחודית של צה"ל. צבא ארה"ב בתגובה למתקפת הטרור ב- 11.9.2001, היכה את כוחות הטליבאן באפגניסטאן מכה נחרצת בתוך שבועות ספורים. מאז, יחד עם כוחות נאט"ו, פועלים שם במבוך לא פתור לבניית שלטון יציב .

ובכן, צה"ל יכול בהחלט להכריע את חמאס. אולם מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מנצחת בקרבות, אך מסתבכת בתהליך מורכב שקשה לשלוט בהתפתחותו.

הקונספציה הכוזבת

מעניין להיווכח עד כמה אלה הדוחפים למהלכי הכרעה בעזה הם אלה המבקשים נסיגה והיפרדות ביהודה ושומרון. את המוכנות לנטילת הסיכונים הביטחוניים הכרוכים בנסיגה נוספת ביו"ש, הם מבססים על קונספציה בת ארבע הנחות יסוד:

  1. ההיפרדות המרחבית, ובכללה פינוי מסיבי של ישובים יהודיים, תגדיר גבולות, תצמצם את ממשקי החיכוך, ותחולל מגמת יציבות.
  2. היה ותתערער היציבות עד כדי איום ביטחוני בלתי נסבל, ממשלת ישראל תדע לקבל את ההחלטה ההכרחית ותשלח את צה"ל למתקפה לסיכול ולהכרעת האיום ממרחבי המדינה הפלסטינית.
  3. צה"ל בעליונותו המתמדת יוכל להסיר איום ביטחוני זה ביממות ספורות.
  4. הנסיגה משטחי יו"ש וסיום ה"כיבוש" יעניקו לפעולה צבאית ישראלית מעין זו גיבוי בינלאומי נרחב.

אירועי השנה האחרונה בעזה מלמדים עד כמה הנחות אלה מופרכות. יתכן והדחף להכרעת חמאס בעזה נובע אצל שוחרי הנסיגה הנוספת, ממבוכת הפער המתגלה בגבול עזה בין הנחות הקונספציה לבין המציאות, כאילו שמהלך לניצחון על חמאס נחוץ למען אישוש הנחות הקונספציה. להכרה במופרכות הנחות יסוד אלו, יש כמובן תפקיד בהבנה ממה רצוי להימנע ביהודה ושומרון. בנוסף לכך, להכרה כזו קיימות השלכות לעיצוב הגיון המערכה למול רצועת עזה. המענה לדילמת תכלית המערכה הצבאית בעזה, טמון בהכרה ישראלית שפתרון לעזה לא יבוא מרמאללה. את מרכז הכובד לטיפול בבעיה הפלסטינית רצוי אפוא להסיט מרמאללה לעזה, בבקשת זיקה כלכלית ותשתיתית מעזה למרחב המצרי.


פורסם לראשונה בישראל היום, 29.3.2019.

תמונת הנושא משותפת ברישיון CC BY-SA 4.0 מויקי-שיתוף. הועלתה על ידי המשתמש מינוזיג – MinoZig 

גדר "ההפרדה": גבול מדיני במסווה ביטחוני

גדר "ההפרדה": גבול מדיני במסווה ביטחוני

חוברת זו מציגה את גדר ההפרדה ומניעי הקמתה כפרויקט לאומי שיסודו בתרמית: בגיוס חרדת הציבור ובמצג שווא של צורך ביטחוני יצרו גדר מדינית שמחלקת את ארץ ישראל על בסיס הקו הירוק.
לאחר שרובו של הפרויקט נבנה בהשקעה רבתי של מעל 15 מילארד שקל, המאבק להמשכת הפרויקט עד לסגירה רציפה והרמטית בגדר שמקיפה גם את גוש עציון ומעלה אדומים גם את מדבר יהודה, מוצג בחוברת כמונע על ידי מגמת ההיפרדות החותרת להצבת גבול מדיני כעובדה מוגמרת.

לחצו לקריאה:

חוברת גדר הפרדה - כריכה

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

המלצות מיכה גודמן – סיכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל

בשנה שעברה, בצאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67", הבהרתי את יסודות המחלוקת שלי עם הניתוח שלו ועם המלצותיו. היה נראה שהעניין מוצה. משבחר גודמן בתום שנה לפרסום ספרו, לסכם תובנותיו בשני מאמרים כמעט זהים, במוסף הארץ (14.2.2018) ובמקור ראשון (5.4.2018), מצאתי חובה להתריע מפני הסכנה הטמונה בהמלצותיו.

מתוך אי היכולת לשמר את מה שנראה בעיני חלק מהישראלים כסטטוס קוו רצוי בשטחי יהודה ושומרון, מצביע גודמן על הכורח ב"אקטיביות של צעדים קטנים". הוא ממליץ על גישה פרגמטית שתשמר את שליטת הרשות הפלסטינית: "רעיון שמאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב בלי שהביטחון הישראלי יתכווץ". הוא אמנם מבהיר כי "לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים", אך בשתי המלצות מעשיות הרות אסון בעיני, מתמצה סלע המחלוקת: הראשונה כרוכה במסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית, ההמלצה השנייה "הפסקת התרחבות ההתיישבות מחוץ לגושים הגדולים". בשתי המלצותיו אלה, מתגלה גודמן כשבוי בפרדיגמה הביטחונית טכנית של בכירי מערכת הביטחון שאותם פגש במהלך כתיבת הספר. העניין העיקרי הוא שאחיזתנו ביהודה ושומרון אינה מונעת רק מצרכים ביטחוניים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, וגודמן אכן נתן לו משקל מרכזי, הוא אינטרס ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון. בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין, כבר בראשית תהליך אוסלו. במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש.  90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. במציאות זו, לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה להיפרדות מהפלסטינים ולצמצום שליטתנו בהם, לאחר ששליטתנו בהם הצטמצמה מכבר, פירושו למעשה, מניפולציה לנסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן. ראוי להדגיש: גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים הלאומיים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. פריסת ההתיישבות היהודית ביו"ש, בתמיכת המאחזים, צמודה להגיון אסטרטגי זה במלואו.

כאן המפתח להבנת מגמות הפעולה החתרניות המובלות בשנים האחרונות בשטחי C, על ידי האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית. בתכנון אסטרטגי מתואם, בבנייה מואצת ובפיתוח חקלאי נרחב, חותרת הרשות הפלסטינית בתמיכה אירופית גלויה, למנוע ממדינת ישראל את מימוש האינטרסים הלאומיים שלה ביו"ש. מדובר לא רק במאבק להרחבת מרחב המחיה הפלסטיני, אלא על מגמה לביתור ובידוד ההתיישבות היהודית. המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? באופן אישי עבור מיכה גודמן המתגורר בכפר אדומים, משמעות הצעתו היא שמרחב כפר אדומים, כמו גם יישובי גוש עציון, יהפכו למובלעת בתוך מרחב פלסטיני. מאבק זה יכריע גם את מעמדה של ירושלים: האם השכונות הפלסטיניות, כמו א-טור ועיסוויה, תהיינה מובלעות פלסטיניות במרחב ישראלי, או שגוש אדומים יהיה מובלעת במרחב פלסטיני. זה מה שמסביר את ההתנגדות העקבית האמריקאית להכרזת גן לאומי במורדות הר הצופים מזרח, בשאיפתם להותיר את מעלה אדומים כמובלעת ישראלית בתוך מרחב פלסטיני. במאבק הזה המלצות גודמן משתלבות למעשה במגמות המובלות בשטח על ידי האיחוד האירופי במאבק לצמצום האחיזה הישראלית במרחבי  C. בפרדיגמת הצעדים הקטנים- גם אם יוותרו בידינו גושי ההתנחלויות- גודמן מוביל למעשה, לנסיגה ישראלית זוחלת אל הקו הירוק.

ראוי להעמיד את המחלוקת על מקומה המדויק. המחלוקת שלי עם גודמן רחבה. היא מתחילה בהבנה שונה של תפיסת חזוננו הלאומי, בשאלת החתירה המתמדת לירושת ארצנו, ונמשכת בגישה שונה למרכיבי הערכת המצב הביטחונית. המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית לבין הנאחזים בחזון אידיאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת. עם תפיסת הביטחון המסורתית של תנועות ההתיישבות החלוציות, הניווט הפרגמטי שלי מניח שביסוסה של מגמת התיישבות נרחבת, בכל מרחבי שטח C, הוא המפתח ליציבות אסטרטגית. בהרחבת האחיזה ההתיישבותית שלנו, תלויה התודעה שנוכחותנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו. בשל כך בחר האיחוד האירופי להתערב באורח כה גלוי בעיצובו של מרחב זה לטובת הצד הפלסטיני. מן המקום הזה ראוי להתריע כי המלצות גודמן מנוגדות לא רק לחזון מפעל ההתיישבות ביו"ש ובבקעת הירדן, אלא גם לאופן בו תפס ראש הממשלה יצחק רבין את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל במרחב זה.

"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה בהן סיכם גודמן את מאמרו. אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה שומרון ובקעת הירדן.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 13.04.2018

 

 

 

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר הניצב איתן" (נחנא מעא אל חית אל וואקף) הוא פתגם ערבי ידוע. הוא צריך לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של מסכת השיקולים המנחים את השחקנים באזורנו, בהתנהלותם מול המערכת האזורית המתהווה מחדש. בממדיה הגלויים והסמויים, ההתנהלות בשאלת זיהוי הקיר האיתן, היא תמצית חכמת ההישרדות עתיקת היומין, במיוחד עבור קבוצות מיעוט הנדרשות לבריתות בזיהוי נכון של הכוח העולה, אליו כדאי להצטרף בברית נאמנות. בנקודת מבט זו אסביר את מסכת האירועים האזורית שהתרחשה לאחרונה.

קרבות חאדר

מנקודת מבט סורית, הקרבות שהתרחשו בשבוע האחרון בצפון הגולן הסורי סביב הכפר הדרוזי חאדר, היו עוד אירוע, במלחמה ארוכה מרובת תפניות. מבחינת מדינת ישראל, מדובר באירוע משמעותי פי כמה. לא שגרת הביטחון השוטף בגבול עמדה ביום שישי האחרון למבחן, אלא המגמה האסטרטגית הישראלית העקבית, להימנע ככל הניתן ממעורבות פעילה במלחמת האזרחים בסוריה. על כן נדרשה התערבותו המידית של ראש הממשלה, בשהותו בלונדון, בהצהרה חסרת תקדים על מחויבותה של מדינת ישראל להגנת הכפר חאדר. המצב לפי שעה, התייצב עד להתרחשות הבאה, אולם הגיון המתיחות שהתגלה כמניע את האירוע, צריך לשמש את הערכת המצב האסטרטגית הישראלית כציון דרך במיצובה של ישראל במערכת האזורית ההולכת ומתהווה מחדש בשלהי המלחמה. שאלת המפתח המאתגרת את מדינת ישראל בהתנהלותה מול המערכת המשתנה, היא האם כשחקן אזורי, היא יכולה להעניק משענת איתנה לבני בריתה מבית ומחוץ?

מבחן הקיר האיתן, הוא ההיגיון המסביר את שיתוף הפעולה שנוצר בשנים האחרונות בין אנשי הכפר חאדר לבין פעילי חיזבאללה, הרי הם אלה שהוכיחו בשנות המלחמה את מעמדם האיתן באזור. זה גם ההיגיון בצדו הישראלי של הגבול, בשמו תבעו הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, את התערבותה הפעילה של מדינת ישראל להגנת אחיהם מעבר לגבול. אירועי חאדר הציבו בהיבט זה ססמוגרף מאתגר לממשלת ישראל, כדילמה אסטרטגית פנימית וחיצונית, במבחן תפקודה האקטיבי ודימויה כמשענת איתנה לבני בריתה.

הכישלון הכורדי בכירכוך

גם במאבק הכורדי לעצמאות, נבחנה מדינת ישראל בממדי השפעתה כקיר איתן אזורי, כמשענת תומכת בשעת משבר. נחישותו של המנהיג הכורדי ברזאני לקיים את משאל העם על עצמאות כורדיסטן, זכתה לתמיכה פומבית ישראלית. אבל הכורדים ציפו ליותר מזה. מול תגובת הנגד העירקית-איראנית, במתקפה המהירה לכירכוך, לא יכלו לעמוד לבדם. חלומם לעצמאות מדינית שנראה בשנה האחרונה כקרוב להתגשמות, נדחה גם הפעם. ברור היה להם כי במגבלות המרחק מישראל, יכולת הסיוע הצבאית הישראלית מוגבלת ביותר. אולם קיימים ממדים נוספים להשפעה ולתמיכה וגם בהם ישראל לא עמדה במבחן הציפיות הכורדיות. קרבתה של ישראל לארה"ב מכוננת בהקשרים רבים את דימוי עוצמתה. הכורדים בהחלט ציפו מישראל לגייס בעבורם את תמיכת ארה"ב, שהייתה יכולה לשמש בעבורם מגן בפני פעולת הנגד העירקית-איראנית. אלא שבהתרסה גלויה, בהכוונת משמרות המהפכה האיראנים, ובפעולת בזק של צבא עיראק החמוש בציוד אמריקאי חדיש, הועמדה ארה"ב בפני עובדה מוגמרת ששמטה ממנה את עמדת התיווך שביקשה למצות. לא במקרה אמר הרמטכ"ל האיראני בסיום הפעולה: "ארה"ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שניה בכורדיסטן". בפעולתם המוצלחת בכירכוך, הצליחו אפוא האיראנים לא רק לסכל את מימוש העצמאות הכורדית, אלא גם לפגוע במעמדן של ארה"ב וישראל כגורמי כוח אזוריים, המצליחים במערכת המתהווה לשמר את דימוי עוצמתם כקיר איתן.

הצורך בקיום חיכוך אקטיבי מעבר לגבולות המדינה

על רקע טראומת שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני, ומתוך שיקול אסטרטגי ענייני, נמנעה ישראל בכל שנות המלחמה בסוריה, ממעורבות צבאית גלויה מעבר לגבולה. כשישראל בכל זאת פעלה בסוריה, באורח חשאי או גלוי, היה זה לצורך האינטרס הישיר של הגנתה. כמפקד הגיס הצפוני, הייתי שותף לדיונים בסוגיה זו והערכתי שהמדיניות הכוללת כפי שהתפתחה היתה נכונה.

אולם בשעה זו, לנוכח המערכת המתהווה לקראת סדר חדש, במבט לעתיד, מומלץ לבחון את האופן בו תמצב מדינת ישראל את דימויי עוצמתה לא רק ביכולתה להגן ביעילות על שטחה וגבולותיה, אלא גם ככוח בעל השפעה בעיצוב המערכת האזורית, באופן המתאים לציפיותינו.

הדיון על גבולות מדינתיים, הוא דיון אחר מהדיון על מרחבי ההתעניינות וטווחי הפעולה הצבאית הגלויה והחשאית, הנדרשים לקיום והגנת הריבונות. על הבחנה זו כתב האלוף הרכבי בספרו מלחמה ואסטרטגיה:

"למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה…אנגליה לדוגמה, טענה ש'גבולה האסטרטגי' הוא על הריין…" (שם, עמ' 531)

כמעט אלף שנה, שמלחמותיה של אנגליה מתנהלות מחוץ לגבולותיה. בתוך כך הניצחון על נפוליון בקרב ווטרלו, ומרחבי פעולתה בשתי מלחמות העולם.

ראש הממשלה בן גוריון ולאחריו לוי אשכול, פעלו מתוך הבנה זו בתמיכתם הצבאית בכורדים, לא רק בפעילות חשאית של אנשי המוסד, אלא גם בהשתתפות ובהדרכת קציני צנחנים ישראלים. העזה זו נבעה כמובן מחיפוש בריתות אזוריות שיחלצו את מדינת ישראל מן הבידוד שכפו עליה באותן שנים מדינות ערב. ברית משמעותית נבחנת בשעת מבחן והיא כרוכה לעיתים גם בשותפות לחיכוך. בהיענות למוכנות לפעול ואף להסתכן למען בן ברית, נבנה דימוי הקיר האיתן. בתפיסתה של ישראל את עצמה כ"ווילה בג'ונגל", נבנתה בניסיון מצטבר רב שנים, מערכת צבאית יעילה להגנת הגבולות. אולם עתה, למול מערכת אזורית המתהווה מחדש, בצורך לבסס את ביטחונה של ישראל גם מתוך מעמדה כשחקן אזורי בעל השפעה, נדרש שיח ביטחוני בעל ממדי הגיון נוספים.

מיהו הקיר האיתן במערכת החדשה?

לאחר טלטלה רבת תהפוכות במלחמת האזרחים בסוריה ובעירק, בלוב בתימן וגם במרחבי סיני, אנו חווים תזוזת יבשות במערכת אזורית המצויה עדין בשלבי התהוות פתוחים להשפעה. עוצמת הטלטלה אינה פחותה בהיקפה מזו שעבר האזור בסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריה העות'מנית וחלוקת המרחב למדינות במתווה סייקס-פיקו. זו המסגרת בה צריך לפרש את משמעות מסכת האירועים בה נכללים: הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בהכוונה מצרית, התבוסה הכורדית בכירכוך, הקרבות בכפר חאדר והתפטרות ראש ממשלת לבנון אל חרירי בהכוונה סעודית. בכל אלה מתבררת מתוך החיכוך שאלת המפתח האזורית: מיהו הקיר האיתן במערכת המתפתחת? בריתות אזוריות, גלויות וחשאיות, יתארגנו רק סביב מי שיוכיח עצמו כקיר איתן בסדר האזורי החדש וזו כמובן סוגיה רבת השפעה לעתידה של מדינת ישראל.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום 10.11.2017

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

הדיון שהתלווה להחלטת בג"צ האחרונה בעניין גיוס החרדים, התמקד בשתי שאלות מעשיות: השאלה הראשונה האם צה"ל באמת זקוק לכולם? השאלה השנייה האם שינוי בחוק באמת יכול להביא לגיוסם?

מתוך היכרותי את צרכי צה"ל ברור לי כי צה"ל אכן זקוק להם. אולם בחרתי להתמקד בסוגיה אחרת- בשאלה מה מבטאת השאיפה לשוויון בנטל?

ובכן ממתי ולמה חשוב לנו שנטל השרות יהיה שוויוני? בארגון "השומר" בשיאו לא היו יותר ממאה וחמישים חברים והם לא שאלו "למה רק אנחנו ואיפה האחרים?". גם בשורות לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שנשאו בעיקר נטל הלחימה ושילמו מחיר דמים כבד – אחד מכל ארבעה נהרג – לא שאלו שאלות כאלה.  ידעו לקרוא לכל בחור וטוב לנשק להצטרף ולא התחבטו בשאלה "ואיפה כולם?" זו היתה רוח צה"ל לדורותיו: גם כיום מרבית הצעירים ממשיכים להתגייס מתודעת רצון, לא רק מתוקף חובת החוק. בטקס פרסי אופיר בשבוע האחרון, השחקן ליאור אשכנזי, הביע תודה לביתו העומדת להתגייס לצה"ל "מתוך רצון – לא רק מתוך חובת החוק". מזהירים מפני אובדן זהותו של צה"ל כצבא העם, כי לא כולם מתגייסים. אולם לא השאלה: כמה מתגייסים? קובעת אם זה עדיין צבא העם אלא השאלה- מכוח איזה מניעים מתגייסים? האם אני רוצה שגם האחרים יתגייסו?– התשובה בוודאי כן. האם אני וילדיי, נמשיך להתגייס, גם אם לא כולם יתגייסו? ככל שאני יכול להשפיע תשובתי היא לגמרי כן.

את מי משרתת אם כך הדרישה לשוויון בנטל?

באופן מפתיע, בממד הסמוי הדרישה לשוויון בנטל משרתת באורח זהה שתי קבוצות מנוגדות: ניאו ליברלים ראדיקליים – כקבוצת מיעוט , וחרדים לומדי תורה. המשותף לשתי הקבוצות הוא תפיסתם את המדינה והחוק כמתקיימים כעול על הפרט, בזיקת אמנה הדדית של חובות וזכויות בין המדינה לאזרח. בשתי הקבוצות לא מדברים על שליחות והתמסרות למען מדינה ומולדת- השרות הצבאי אינו יותר מנטל חוקי, שמוטב היה כמו במדינות המערב, שלא יתקיים. לשתי הקבוצות משותפת הציפייה להפוך את השרות הצבאי למשלח יד התנדבותי- במסגרת צבא מקצועי שכיר. המוזיקאי מתל אביב כמו תלמיד הישיבה מבני-ברק, לא יצטרכו יותר להצטדק על בחירתם לא לשרת. כאן טמון ההיגיון הסמוי הנטוע  במודע ושלא במודע, בתקווה כי הליכה עד הקצה בדרישה מלאה לשוויון בנטל, סופה להתנפץ על קרקע המציאות.  בהעדר יכולת המדינה לגשר בין אידאת השוויון, לבין היכולת החוקית המעשית לממשה, יבשיל לתקוותם הפתרון האחר: מעבר לצבא מקצועי שכיר, ביטול חובת גיוס מתוקף חוק, ופתרון סופי לבעיית השוויון בנטל.

בינתיים מצויה החברה הישראלית במאבק על זהותה להמשך דרכה. מגמות חדשות מושכות אותה מסדר יום של חברה חלוצית מגויסת שהובלה על ידי תודעת חזון לאומי משותף, אל עבר סדר יום של חברה צרכנית ליברלית ממוקדת בפרט – כמו ברלין וניו- יורק. חובת הגיוס שקולה בגישה זו לכל יתר החובות שהמדינה מטילה על הפרט, כמו תשלומי מיסים. כמובן, בניגוד למגמה זו, הגישה הישראלית המסורתית לדורותיה, העניקה לחובת ההתגייסות לצבא משמעות וערך שמעל לעצם חובת הציות לחוק.

בהבנה העמוקה שאין למדינת ישראל יכולת למענה ביטחוני מלא המושתת על צבא מקצועי, על ההנהגה הלאומית הישראלית, לברר ולעדכן את הסיפור שהיא מספרת לעם ולעצמה- שליחות ומשמעות למען אומה ומולדת, או רק חוק ואמנה אזרחית.

ערך השוויון בשיקולי בית המשפט העליון:

הציפייה לשוויון בנטל, עם כל היותה מובנת מאליה כרעיון ראוי, איננה מובן מאליו משפטי. אין במדינת ישראל חוק יסוד בעניין השוויון ולא במקרה המילה שוויון לא נכללה בלשון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אם שוויון היה מוסכם בחוק יסוד, חוק השבות לדוגמא – שעדין זוכה לתמיכה רחבה- היה עלול להימצא כבלתי חוקתי. כיצד אם כן באו השופטים לשלול את חוק הגיוס הקיים בטענה שאינו שוויוני? הדבר נעשה מתוך תפיסתם את התביעה לשוויון כנובעת מערכי כבוד האדם. סוגיה זו במלוא משמעויותיה מקיפה עולם ומלואו הרחק מעבר לתחומי חוק ומשפט. בית משפט הגבוה לצדק פעל בסוגיה זו בשתי מדרגות פרשניות שנויות במחלוקת, האחת כרוכה בעצם הבנתם את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כבעל תוקף חוקתי, וכביטוי לתפיסת חוק ומשפט מבוססת חוקה, מה שנחשב מחטף של השופט אהרון ברק. המדרגה השנייה התבטאה בהכללת ערך השוויון כפועל יוצא של כבוד האדם.

כאן נדרש דיון ציבורי מקיף וענייני, המגיע לדרישה לכינון חוק יסוד החקיקה.


פורסם לראשונה בליברל, 10.10.2017.

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הערות על הסוגיה הדמוגרפית

הסוגיה הדמוגרפית ביחס ליושבי המרחב שבין הים לירדן ניצבת בעשור האחרון כאחת הסוגיות המרכזיות, בשאלת ההסדרה הנדרשת בינינו לבין הפלסטינים. אבדן האמונה בציבוריות הישראלית ביכולתנו להגיע לשלום עם הפלסטינים (כפועל יוצא מן ההתנסות של אוסלו ושל ההתנתקות) הפכו את הסוגיה הזו לטיעון המרכזי מצד מצדדי גישת שתי המדינות. ניתן לשמוע את הטיעון הזה רבות מצד מי שאינם רואים עצמם כאבירי זכויות האדם (גישה הנתפסת כשמאל מובהק), אלא כמי שהאינטרס הלאומי הישראלי נמצא בראש מעייניהם, ובמידה רבה היא נתפסת כגישת המרכז בישראל. בין אלו המקדמים את הדיון בכיוון זה ניתן למנות דוברים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים.

הדיון הדמוגרפי מוצג כטיעון עובדתי, נטול פניות, שאיננו חוסה תחת גישה אידאולוגית. אלא שגם הסוגיה הדמוגרפית כרוכה בנקודת מוצא של החזון הלאומי. בניגוד למתחייב בגישת היסוד לכל דיון מדעי, בו המתדיינים מתבקשים להניח את הנתונים על השולחן בשקיפות מלאה וגם את מתודת איסוף הנתונים ועיבודם, בסוגיה הזו המתדיינים מסרבים לכך – הם גם מסרבים להתדיין זה מול זה במפגש שיח פומבי. במשך שנים. כמפקד המכללה לביטחון לאומי פרופסור ארנון סופר המתריע שנים מפני איום דמוגרפי סרב להתדיין בכיתה אחת עם יורם אטינגר המציג פער של מליון פלסטינים בין הספירה שלו לספירה של ארנון סופר והדמוגרף דה-לה-פרגולה. אם הם באמת מדענים מדוע שיסרבו לדיון פומבי?

ויותר מכך – גם אם המספרים שלהם נכונים, לגבי המצב הקיים השאלה הגדולה היא הניבוי שלהם לגבי המצב המתהווה לעתיד וכאן הסטטיסטיקה אינה יכולה להתמודד עם התהוויות בלתי צפויות.

מאז 1994 במהלכה יצאו כוחות צה״ל מעיקר השטח ברצועת עזה, וביתר מובהקות מאז חדלה לחלוטין שליטת מדינת ישראל על מרבית האוכלוסייה שם בעקבות תכנית ההתנתקות שלאחריה לא נותר יהודי אחד בכל הרצועה, קיימת בעזה מדינה דה פקטו. על כן, את הדיון הדמוגרפי במספר היושבים בין הירדן והים יש להתחיל פחות כשני מליון פלסטינים המתגוררים בעזה. לכן, בגישתי, המשך שלטון חמאס בעזה הוא אינטרס ישראלי.

באשר לשאלת יהודה ושומרון. ביו"ש החל מינואר 1996 יצאו כוחות צה״ל מכל הערים ומריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים המרוכזים בשטחי A ו-B. מאז הכיבוש אינו חל על כ-90 אחוז מהפלסטינים הנשלטים על ידי הרשות הפלסטינית. נותרה שאלת הערבים בשטחי c וערביי ירושלים. עם אלה אין בעיית רוב יהודי.

אלא שהפלסטינים שקלטו את חרדתנו מן האיום הדמוגרפי יודעים כיצד לסחוט מהיהודים וויתורים נוספים בירושלים ובדרישתם לנסיגה כוללת לקווי 67 עם הסכמה לכאורה, לחילופי שטחים על גושיי התיישבות שאינם עולים על 3 אחוז משטחי הגדה.
לאלו, צריך להסביר בפשטות כי לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את מה שהציע להם יצחק רבין – מדינה מופחתת בשטחי AB. או אם אין להם חפץ בכך ומאיימים להחזיר מפתחות, אז אין לנו מורא. נדע לשלוט בהם. למי שירצה ויתחייב לנאמנות כמו כל אזרח בארה״ב, ניתן
אזרחות מלאה ומי שלא יתאים לו יחייה עמנו בדו קיום כתושב בעל זכויות מלאות בביטוח לאומי ובביטוח בריאות. זה נראה הוגן למדי ולמי שלא מתאים שימשיך להאבק. נדע להכיל גם את זה.

כבר בשנות ה-90 פירסם פרופסור יובל פורטוגלי ספר פורץ דרך בכותרת: ״יחסים מוכלים״. שם נטען שבכל דרך מדינת ישראל היא מדינה המכילה שני לאומים יהודי ופלסטיני. גם בנסיגה לקווי 67' מדינת ישראל תמשיך לכלול שני לאומים. השאלה הנתונה להכרעה היא הפרופורציה בין יהודים לפלסטינים ביחס למרחב ולשטח. ממכלול שיקולים רחב, גם ביטחוני, גם גיאוגרפי, גם תרבותי מורשתי וגם אקולוגי, אני מעדיף יחס קטן יותר מספרית בין יהודים לערבים על יותר שטח מאשר יחס גדול מספרית לטובת יהודים אבל בשטח מצומצם. כלומר, דמוגרפיה חייבת להבחן ביחס לשטח ופיזור על פני שטח רחב יותר מאפשר דו קיום יציב יותר.

הדמוגרפים המתריעים מפני אפרטהייד מתעלמים לחלוטין משיקוליי המרחב בו נדרשים להתקיים תשתיות חשמל מים תחבורה ושטחים פנויים המשרתים את כל המתגוררים בין הים לירדן ואף את אלה שמעבר לירדן. בקיצור איום דמוגרפי אינו מפלצת – זו סוגיה בת פנים רבות הנתונות בידינו. השאלה, שוב, איננה מה כמה יולידו הפלסטינים, ואף לא כמה יולידו היהודים במרחב, אלא האופן שבו נעצב את המרחב העתידי. בהיבט זה הדיון, לצערי, טרם החל, ונביאי הדמוגרפיה מקשים עליו להתקיים.

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלסטינית, נוצרה שוב זיקה – גם אם אינה מפורשת – בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית- סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית.

מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל, אינו איום מליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלסטינית במתווה תכנית קלינטון המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקוי 67. הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפפא, מבטאת הלכה למעשה, עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי פלסטיני, ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.

דינמיקה של שינוי

התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה, יכולה ללמד כיצד המציאות משתנה במגמות בלתי ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים, העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה שמסירה מגבולנו הצפוני את תרחיש המתקפה הסורית, מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל. עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון בהנהגת השר ליברמן, דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקה של השינוי, דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד עליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלסטינית.

מומחי ביטחון טענו במשך שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובנו , כדי להטיל הנחה זו בספק. לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעתן של מליציות שיעיות בזירה הסורית, באי היכולת להבטיח את סילוקן בהתערבות מעצמתית, מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלסטינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מליציוניים עלולים לחלחל מתחת לראדר הפיקוח הבינלאומי, עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא נתניה.

 

קונספציה 2017

את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה הלקח הוא לא להימנע מקונספציה אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.

בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1)  עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה. (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש את ההחלטה ההכרחית – להפעיל את צה"ל  במתקפה למרחבי יהודה ושומרון. (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.

לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על מדינת ישראל לחימה בו זמנית ביותר מזירה אחת.

שינוי בזירה הבינלאומית

גם בזירה הבינלאומית התחוללו מאז ראשית מגמת אוסלו, בסתיו 1993, שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב . בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקאית.

הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית הוכחו בכל הממדים: גם הטכנולוגים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים- מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאיי הנחיתות האסטרטגית בה נמצאה הנהגת אש"פ, נסללה הדרך לתהליך אוסלו.

בינתיים במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהגיון חדש. אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.

בתוך כך, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי-פלסטיני. בתחילה, בראשית ימי אוסלו, ציפו להדדיות של רצון טוב ופיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלסטיני בתמורה לוויתור הישראלי, הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.

ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות, השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלסטיני. אם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית, היא לגמרי אינטרס פנימי ישראלי, אם ממילא הישראלים נסוגים רק למען עתידם, למה שהפלסטינים יעניקו משהו בתמורה? מנקודת מבטם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.

במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיהודה ושומרון לא רק שלא תביא לסיום הסכסוך אלא דווקא תעודד את התגברות המאבק. בהגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים לגושי התיישבות, (שאינם יותר מ-3% משטחי יו"ש ) יהיו בידי מדינת ישראל התנאים הנדרשים להגן על עצמה.

מעבר להיבטים הביטחוניים הפיזיים, ראויים לעיון דברי עבאס זאכי , מראשוני הפת"ח, על המניע לתמיכתו בפתרון שתי המדינות:

"עם פתרון שתי המדינות לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט…. יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם…"

 7.5.2009, ANB TV

עבאס זאכי מיטיב להבין – יותר מרבים ביננו- את משמעות הממד הרוחני יהודי, כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי הישראלי, מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב.


פורסם לראשונה בישראל היום, 6.10.2017

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

ליברמן – למען ירושלים שמור על שדה בועז

לפני כשלושה שבועות, נוספו ארבעה בתי קבע במדרון המערבי של היישוב שדה בעז. תוך יומיים הוגשה לבג"צ תביעה פלסטינית, לעצירת הבניה והרס הבתים, בטענת בעלות לקרקע. טענות הפלסטינים חסרות בסיס אך לצערנו, מתוך אכיפה סלקטיבית נגד בנייה יהודית, לפי שעה, הורה שר הביטחון על הריסת הבתים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

המאבק על בעלות הקרקע במרחב אינו חדש. היישוב נבנה בקו שדרת ההר על דרך האבות, מצפון לנווה דניאל, על בסיס קרקעות שאותרו בהתכנות גבוהה להכרזה כאדמות מדינה. העלייה לקרקע נעשתה בראשית שנות 2000, בתקופת העימות בעידודו המלא של ראש הממשלה שרון., בהתאם, ערכה המדינה סקר מקיף לאיתור מלוא פוטנציאל אדמות המדינה במרחב. לסקר זה הוענקה עדיפות במשרד הביטחון ובמנהל האזרחי, בהבנה שאחיזה התיישבותית במרחב זה מצויה בלב הקונצנזוס הישראלי, ומוכרת ללא עוררין כחיונית לחיבור רציף של גוש עציון המערבי לירושלים. לאחר בג"צ קודם שהוגש כנגד מבנים אחרים ביישוב, הגיעו היישוב ומשרד הביטחון להסכם אשר כלל התחייבות מוצהרת של שר הביטחון הקודם רא"ל מיל' משה יעלון, למתיישבי שדה בעז ולמועצה אזורית גוש עציון, להסדרת היישוב תכנונית וקניינית.
בתורת צה"ל הבסיסית למושג ביטחון לאומי הוגדר: "ביטחון לאומי הוא תחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים."
בהיסטוריה רצופת המאבקים של מדינת ישראל, ידועות דוגמאות מובהקות למאמץ שקיים צה"ל יחד עם ההתיישבות בספר, להגנת אינטרסים לאומיים חיוניים, כמו למשל המאבק על המים בזירת הצפון, והמאבק לגישת חקלאים לעיבוד השטחים המפורזים בגבול סוריה. מאמצים נחושים אלה היו כרוכים לא פעם בתקריות גבול רחבות היקף, שצה"ל מיצה בהם הזדמנות למימוש ריבונות מדינת ישראל במרחב.
הגיון זה, מסביר כיצד ארבעה בתים בשיפולי שדה בעז, ברצף ההתיישבותי מנווה דניאל עד צומת אל-חאדר, מבטאים בשעה זו אינטרס לאומי.

שדה בועז - מבט מערבה
שדה בועז – מבט מערבה. ברקע: חוסאן ומאוחריו ישובי מטה יהודה

אריאל שרון כראש ממשלה שהכיר היטב את מרחב צפון גוש עציון בואכה צומת אל חאדר- כפר חוסאן – ידע להסביר את הגיון תמיכתו בעליית מאחז שדה בעז לקרקע. לא רק שהכיר במרחב כל ערוץ וגבעה, עוד מימי היותו מג"ד הצנחנים בתקופת פעולות התגמול (בפשיטה על משטרת חוסאן מבצע "לולב", 1955), גם בהיותו ראש ממשלה עבר שם מידי בוקר בדרכו מחוות השקמים אל משרדו בירושלים, בנסיעה דרך בית ג'וברין, עמק האלה, צור הדסה וכביש המנהרות. מדובר בציר ראשי המחבר את דרום מערב הארץ לירושלים ומרבית הישראלים הנוסעים בו, כמו בכביש 443, אינם מתנחלים. כביש זה מדרום מערב ירושלים, מציל את בירת ישראל מתלות בכביש כניסה יחיד ובלעדי ובכך תורם תרומה מכרעת להפיכת ירושלים מעיר קצה ממזרח לתל אביב, לעיר ראשה המתקיימת כמטרופולין במרחבה.
הפלסטינים בהגיון מאבקם, המגובה על ידי ארגוני זכויות אדם ומדינות זרות, מודעים לחשיבותו של ציר זה למעמדה של ירושלים. מהכרה זו, נובע גם הדחף לפעילות העוינת והבלתי נפסקת בכביש עוקף חוסאן. כמו קרבות שער הגיא בתש"ח, שהיו מכוונים בהגיונם למערכה על ירושלים, כך יידוי האבנים ובקבוקי התבערה בכביש עוקף חוסאן, מונע בהתמדתו מתוך חיוניותו של ציר זה למעמדה של ישראל בירושלים רבתי. תצפית מבתי שדה בעז מסבירה בלי מילים, את חשיבות התצפית והשליטה על צומת אל חאדר ועל כביש עוקף חוסאן, לכיוון צפון מערב, וחשיבות השליטה על כביש 60 למזרח. עצם המיקום בצומת זו, מסביר את ערכה של נקודת התיישבות זו כאינטרס לאומי במרקם התנאים להגנת מעמדה של בירת ישראל כעיר מטרופולינית .
בנקודה זו במרחב, בשדה בעז, מתמקד בשעה זו מאבק ישראלי פלסטיני, משמעותי פי כמה משאלת גורלם של ארבעה מבנים: המאבק בין ישראל לפלסטינים מתמצה בנקודה זו בשאלה מי ימצא עצמו בתום המאבק מבותר ומבודד? האם גוש עציון על אשכול יישוביו, יוותר גוש מבודד התלוי בחיבורו לירושלים, בציר תנועה מפותל וצפוף הנשלט על ידי פלסטינים, כמו ציר הכניסה מכיסופים לגוש קטיף, או שייווצר רצף מרחבי התיישבותי מאלון שבות לדרך האבות, ומשם לנווה דניאל, שדה בעז, הר גילה.
בשאלה זו, בדיוק כמו בתש"ח, בזיקה ההדדית בין גוש עציון לירושלים, תלוי לא רק גורל יישובי גוש עציון, אלא גורלה של ירושלים כולה. כפי שילדינו הם העושים אותנו להורים, כך בזיקת העיר לבנותיה, העיר תלויה ביישובים סביבה המכוננים אותה לעיר. כלל ממדי הפעילות המתקיימים ברשת הזיקות בין העיר לבנותיה קובעים את מעמדה של עיר כמרכז מטרופוליני. בהיבט זה, היישוב שדה בעז, באחיזתו בשטח מפתח בשליטה על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים מדרומה וממערבה, ראוי להיות מוכר כאינטרס לאומי משמעותי במערכה על ירושלים.

שדה בועז
נטיעות בשדה בועז – השבוע

התמקדות בהגיון המאבק על שדה בעז, מטילה אור על סוגיית המאחזים ביהודה ושומרון. רובם נבנו בתקופת מאבק, מתוך הבנת הדרג המדיני את האינטרס הלאומי בבניית רצף התיישבותי לאורך הצירים הראשיים. זה לדוגמא תפקידו של מאחז ברוכין, על אם הדרך מראש העין לאריאל. כך גם במאחזים רבים אחרים כמו קידה ועדי עד, בגוש שילה, המקיימים רצף יישובי מאריאל אל בקעת הירדן. לא מדובר במאבק קפריזי על גבעה שכוחת אל וכמה קראוונים , אלא במאמץ מערכתי לכינון תנאיי קיומה של מדינת ישראל במרחב.
למול המומנטום הפלסטיני, הממוקד למאבק בשטחים חיוניים אלה בהכוונת הרשות הפלסטינית ובסיוע האיחוד האירופי וארה"ב, ארבעה בתים בשדה בעז הם קומץ קטן אך משמעותי שהפלסטינים במאבקם מיטיבים ברגע זה להכיר את מלוא משמעותו למערכה. למעשה, בשדה בעז מתנהל בשעה זו קרב על הדרך לירושלים. קרב נוסף ברצף מערכות, המתנהל מעל מאה שנים, כנגד שיבת ציון.
הבהרה זו של תמונת המצב נדרשת לא רק למקבלי ההחלטות ברמה הלאומית, אלא גם לעם ישראל הרשאי לדרוש דין וחשבון ממנהיגיו.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 4 באוגוסט 2017.

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

הכה את המומחה – תפקידם של מומחים ומנהיגים ברמה הלאומית

החלטת ראש הממשלה והקבינט לאמץ את המלצת המשטרה בסוגיית הר הבית עוררה גל ביקורת. בהסלמת האירועים, גאתה הביקורת. במשך הימים הדהדה השאלה: כיצד יכול ראש הממשלה להתעלם מאזהרות השב"כ וצה"ל?
נימת הביקורת התייחסה לרה"מ כאילו מדובר בקבלן בנייה שהתעלם מדרישת מהנדסים לכמות הברזל החייבת להשתלב לפי תחשיב הנדסי ביציקת הגג. עם זאת, לגמרי מובן מדוע אזרח מן השורה שואל ומבקש לדעת כיצד מתקבלות החלטות בממשלה. מדובר בסוגיית יסוד מוכרת בניהול ענייני מדינה. המתח המתקיים בין הדרג הפוליטי – בעל הסמכות החוקית להחלטה – לבין הדרג המקצועי, הוא תופעה שגרתית ומוכרת. שאלת היסוד, אם כן, היא עד להיכן מחויב קברניט לאומי להקשיב להמלצת יועציו המקצועיים.
ח"כ ציפי לבני אמרה כי התעלמות הממשלה מהמלצת השב"כ דומה להתעלמות מהמלצות רופא. אבל מה עושים כאשר אנו נדרשים להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות? גם במצבים רפואיים פשוטים יחסית, כמו פריצת דיסק בעמוד השדרה, מטופל יכול להיקרע בין רופא אחד הממליץ על ניתוח והשני המזהיר – "רק לא ניתוח". במקום הזה עוברת ההתלבטות למכלול השיקולים הרחב, המצוי הרחק מעבר לתחומו המובהק של מדע הרפואה. במהרה מתגלה כי אמנם יש שאלות טכניות המצויות במלואן בסמכות המומחים, אבל בגיבוש החלטה ובניהול סיכונים לא הכל יכול להיות מובל רק על פי חוות דעת מומחים.
בתחומי מדיניות וניהול מצבי עימות, סוגיה זו מבטאת את המקום שבו מתגלה בלעדיותו של מנהיג בנשיאה בנטל האחריות. אלמלא היה נדרש להחלטה שמעבר למומלץ על ידי יועציו המומחים, תפקידו היה מסתכם בלא יותר ממזכיר ועדת מומחים.

שאלה של אמון

בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיתה רצופת מבחני מנהיגות, ידועים מקרים רבים המדגימים החלטות שהתקבלו בניגוד לחוות דעת המומחים. היה זה בן־גוריון שהדגיש שוב ושוב כי המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה – לא למה שיקרה.
עוד בטרם הוכרזה מדינת ישראל, באפריל 1948, במתח שנוצר בין בן־גוריון לבין המטה הכללי בסוגיית המערכה על ירושלים, אמר בוועד הביטחון:
"נתעוררה שאלת שיתוף מומחים וחלקם בהנהלת המלחמה. לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים – אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו מומחים אלא נציגים ציביליים של העם… החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות – אלא על יסוד הערכה כללית של נסיבות הזמן והמקום כלומר על יסוד הערכה מדינית ועל זו אחראית הממשלה"
"בהילחם ישראל", עמ' 80.
אכן בהחלטה למקד מאמץ עיקרי לירושלים, בציווי למפקדי מבצע נחשון "בכל מחיר לירושלים", ביטא בן־גוריון לא רק שיקולים צבאיים מקצועיים. כפי שהסביר:
"אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה… השבועה ההיא על נהרות בבל (אם אשכחך ירושלים) מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
באופן דומה, את ההחלטה לתקיפת מנע של הרקטות לטווח בינוני של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, קיבל שר הביטחון עמיר פרץ בניגוד להמלצת הרמטכ"ל. בחוכמה שלאחר מעשה, אין עוררין שהיתה זו החלטה נכונה בעיצוב מהלכי פתיחת המלחמה. גם שיקוליו של הרמטכ"ל שלא להמליץ על התקיפה, היו מנומקים במקצועיות ראויה. יתר על כן, הדיון בחן תוכנית מפורטת שהוכנה בחיל האוויר בשנים שקדמו למלחמה, ורא"ל דן חלוץ כמפקד חיל האוויר בתפקידו הקודם, היה באותן שנים זה שיזם והוביל את התכנון. לאחר החלטת שר הביטחון, התוכנית הובאה לקבינט ואושרה. זו דוגמה לדינמיקה ראויה בדיון בין דרג מקצועי לדרג פוליטי כאשר שר הביטחון, במימוש סמכותו שמעבר לידע המקצועי, ביטא את המקום שבו מתקבלת החלטה מנהיגותית מתוך מרחב השיקולים. בתוך כך ביטא גם את האינטואיציות האישיות שאין לבטל את ערכן בקבלת החלטות.

חידת המרחב האסטרטגי

באופן העקרוני לפחות מבחינה חוקית הסוגיה פשוטה: במדינה דמוקרטית ההנהגה המדינית נבחרת על ידי הציבור, ומכאן מקור סמכותה להחליט ולהנהיג. הדרג המקצועי נדרש לסייע במומחיותו לקבלת ההחלטות, אך לא עליו הסמכות הכוללת לסיכום הדיון. במבחן הסמכות החוקית רשאית ההנהגה לקבל את החלטותיה גם בהתעלמות מהמלצות המומחים.
הביקורת הציבורית אינה יכולה אם כן לתבוע בירור מן הממד החוקי. גם לא מן הממד הנוהלי. בכל זאת לגמרי לגיטימי לתבוע בירור בשאלה האם ההגה נתון בידי קברניט שהעם יכול לתת אמון בתבונת התנהלותו.
הסתמכות על מומחים מסייעת בהיבט זה לשכנע כי החלטות מתקבלות באורח הנכון. המומחים יכולים כביכול לחזות ולספר מה הולך לקרות, ולהזהיר את הקברניטים מול מה שנראה להם כ"כרוניקה ידועה מראש". אלא שלא באמת קיימת כרוניקה שכזו, ולפעמים עד שלא נוצר החיכוך אין דרך להכיר את מה שטרם התהווה.
מצפים ממנהיג לאומי לניהול סיכונים אחראי. אלא שלא דומה ניהול סיכונים במערכת סגורה ומוגדרת כמו הנהלת בית ספר, הנדרשת לרשימת תקלות בטיחות כמו מעקה רעוע, לניהול סיכונים במרחב האסטרטגי הפתוח, לנוכח פוטנציאל סיכונים שעוד לא התממש.
כאן מזדקרת במלוא נוכחותה אשליה מודרנית רווחת – האמונה כי בכוח המומחיות המדעית־מקצועית מצוי מזור לחרדת ההליכה אל הבלתי נודע. אדם מודרני נוטה להאמין כי ככל שיובל על ידי המומחים הנכונים, תהיה בידיו יכולת נאותה לראיית הנולד ויכולת להכין עצמו גם לקראת הבלתי צפוי. אבל לא פעם עד שלא נכנסים לפעולה ומחוללים חיכוך – כמו הצבת המגנומטרים בשערי הר הבית – אין דרך להכיר את פוטנציאל הסיכון וההזדמנויות המתהווה או מתגלה מתוך הפעולה.
מומחים יכולים להזהיר מפני סיכוני החיכוך, הקברניט לעומתם רשאי להחליט להיקלע לחיכוך על מנת למצות ממנו פוטנציאל אסטרטגי. "מזמור לדוד… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע…" (תהילים): זהו מבחן המנהיג – בבחירתו המודעת להיכנס לגיא צלמוות גם אם יועציו מזהירים וממליצים להימנע מכך. מתוקף אחריותו, הוא זה שיעמוד למשפט העם וההיסטוריה במבחן התוצאה.

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 28.07.2017.

תמונת הרקע מתוך ויקי שיתוף, תחת רשיון שיתוף-יחוס, הועלתה על ידי משתמש Avraham Graicer.