Browsed by
חודש: ינואר 2018

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

דיווחו לנו כי המוטיבציה לשרות קרבי פחתה ונמצאת במגמת ירידה. באתי לערער על קביעה זו. לא שחקרתי את המצב ויש בידי ממצאים אחרים. עצם העיסוק במדידת מוטיבציה מופרך בעיני. מוטיבציה אינה תופעה פיזיקלית ומדד המוטיבציה אינו דומה למפלס מי הכינרת. מדע הפסיכולוגיה העוסק בתופעות אנושיות כמו מוטיבציה כמובן מודע למגבלות המדידה. המחלוקת שלי עם העוסקים בנושא נובעת לא רק מהספק שאני מטיל על שיטות המדידה והטיפול הפרשני בממצאים.  הטענה העקרונית שלי היא שהנתונים הללו על מוטיבציה לשרות בקרב המועמדים לשרות, הרבה פחות חשובה ממוטיבציה לשרות המתהווה במה שקורה לחייל בתוך היחידה. המוטיבציה הממשית מצויה  כולה בידי מפקדי הצבא: ממפקד הכיתה ועד הרמטכ"ל. מספרים על גנרל פטון שקיבל דיווח בעיצומה של ההתקדמות להכרעת גרמניה, על גדוד בחזית שסובל משחיקה ועייפות וזקוק להחלפה. תגובתו הייתה: "לא הגדוד עייף המג"ד עייף, תחליפו מג"ד". עיקר ההבדל בין השיגי יחידות טמון ברוח מפקדיהן. המוטיבציה הראשונית שמביאים המגויסים הצעירים חשובה, אך אינה הדבר הקובע את איכות היחידה. מרגע שנכנס החייל ליחידה קורים דברים אחרים חשובים פי כמה.

מאז ראשית גיוס החובה בצבאות ההמונים של אירופה במאה ה-19, נבנתה שיטה לבניית המוטיבציה לשרות מסור ומקצועי, מעורר כבוד, מתוך תהליך האימון ומתוך רוח היחידה. השיטה מבוססת על ההכרה שיש באדם כוחות שאינו מודע להם,  ובאימון וחישול שיטתיים מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אצנים מנוסים יכולים לספר איך לילה לפני ריצת מרתון הם במשבר מוטיבציה. באופן אישי חוויתי יותר מפעם כיצד אני מגיע לריצה במוטיבציה נמוכה, מסביר לעצמי שבסך הכל באתי לעבור את המסלול בלי להשקיע ולפתע בתוך האווירה הסוחפת קורה משהו אחר, הדינמיקה של המרוץ מייצרת כוחות הנעה שמעבר למה שהבאתי עמי. זה הכוח המניע שנדרש לפתח ביחידות הצבא באופן שממש לא תלוי במדד המוטיבציה לפני הגיוס. בהבנה הזו נבנו יחידות המחץ בצה"ל שמעולם לא הוגדרו רשמית כיחידות מתנדבים, דוגמת יחידות חיל השריון וחטיבת גולני שגילו בכל מבחני הלחימה רוח לחימה נעלה.

של מי האינטרס למדוד מוטיבציה?

מה דוחף את הבאת הסוגיה לדיון ציבורי חוזר ונשנה? העניין קשור להבנתי באינטרס די גלוי: מכיוונים שונים בחברה הישראלית מבקשים שינוי במודל הגיוס: מבקשים לעבור מגיוס חובה לגיוס צבא מתנדבים מקצועי. מאותה סיבה חתרנית מרבים לעסוק בבעיית אי השוויון בחלוקת נטל הגיוס, בהבנה שהבאת הציבור לדרישה למימושה המלא בהליכה עד הקצה, תעורר תודעת משבר.  במצוקת העדר היכולת לממש שוויון מלא בגיוס, בתוספת העצמת החרדה ממגמת אובדן המוטיבציה, מבשילים את הפתרון האחר: צבא מקצועי כמשלח יד. כל אזרח יבחר את משלח ידו: מי שיתאים לו יבחר להיות חייל ואחרים יבחרו ככל שיתאים להם: המוזיקאי יתמסר לאומנותו, כמו לומדי התורה. אם לא תהיה חובת גיוס בחוק, לא יהיו יותר משתמטים מחובת גיוס ומי שאינו מתגייס פטור מהתנצלות.

למעשה קיימות כאן שתי שאלות נפרדות ושונות: האחת שאלה ביטחונית מעשית, האם בנסיבות הביטחוניות הקיימות יכולה מדינת ישראל, לשנות את מודל הגיוס, מגיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי שכיר? השאלה השנייה, בהנחה שזה אפשרי האם זה בכלל רצוי לנו?

.מההיבט המעשי, התשובה לגמרי ברורה: למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית במסגרת צבא שכיר – לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות חי"ר וחטיבת שריון אחת, זה פחות או יותר המצב בצבא אנגליה. לא ברור איזה איכות תתייצב לשרות בגיוס כזה וכיצד ימלאו שורות לתפקידים מקצועיים מיוחדים כמו יחידת 8200. מעבר לכך, המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף דורש מסה של כוחות בהן משולב מערך מילואים רחב היקף. מהיכן יגויסו חיילי המילואים אם לא עברו חישול ואימון בשרות החובה?

מקובל להעריך כי מה שמנע בעשורים האחרונים מלחמה קונבנציונלית רחבת היקף נגד מדינת ישראל מסוג מלחמת יום כיפור ומה שנדרש כדי להמשיך למנוע מלחמה כזאת, הוא קיומה הידוע של מסה צבאית פעילה וכשירה שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל. מבחינה זאת אין מדינות אירופה יכולות להוות עבורנו מודל, ובוודאי לא גרמניה ודנמרק. לארצות הברית לעומתם, צבא רחב היקף ויעיל, הוא אכן צבא שכירים, אלא שהם מגייסים אותו מתוך אומה של 350 מליון. והיכן אנחנו? משיקולים אלה, בתנאים הקיימים ואף בעתיד החזוי, מעבר לצבא שכיר מקצועי הוא רעיון חסר אחריות.

גיוס החובה כערך

גם אם ישנה אפשרות למודל גיוס אחר, לבן גוריון היתה עמדה ברורה בסוגיה:

"במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים…רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד בעיצוב דמותו של העם הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא רק צורך לאומי פנימי אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו."

(כוכבים ועפר, עמ' 36)

מעבר לתרומה המלכדת ובונה אומה, כמקום מפגש יחיד לכלל האזרחים, לשרות הצבאי תרומה בחינוך הפרט לאזרחות מועילה. השרות בצה"ל, הוא למעשה בית הספר המשפיע ביותר במערכת החינוך הישראלית. הנשיא לשעבר שמעון פרס במפגשיו הרבים עם חיילי צה"ל ומפקדיו חזר ושיבח את צה"ל בתרומתו החינוכית. הוא נהג לשאול:

"מי יכול לקחת בני נעורים, לדרוש מהם סדר יום תובעני, להעיר אותם בטרם בוקר, ללמדם אחריות וחובה מקצועית? בלי צה"ל הם היו ישנים עד עשר בבוקר."

אכן מתקיימת מחלוקת על המגמה הרצויה בעיצוב עתיד פני החברה הישראלית. האמירה שהמגמה הקיימת מובילה לקראת סיום מודל צבא העם, בעצם אומרת לנו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. אלא שבכל הקשור למאבקים על אופייה של החברה, אין רכבות שייצאו מהתחנה.

עתיד צה"ל כצבא עם, כרוך אם כן במאבק חברתי, ונתון במידה רבה להשפעת המנהיגים. השפעתו של צ'רצ'יל על הנהגת האומה ברגעיה הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה, היא מופת לאופן בו יכולה מנהיגות לעצב מוטיבציה וחוסן לאומי. הסרט החדש "השעה האפילה" מדגים סוגיה זו במלוא מורכבותה ובמלוא עוצמתה. מומלץ לצפות בסרט עם סוגית המוטיבציה לגיוס ומודל הגיוס ברקע. מוטיבציה כמו תופעות אחרות ברוח האדם, נתונות להשפעה. בתחומים אלה, מה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. הכל נתון לשינוי במיוחד רוח האומה וחייליה, הנתונה להשפעתה המידית של מנהיגות בעלת השראה.


פורסם לראשונה בישראל היום 19.1.18

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ובשומרון

בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל זיסר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. לא במקרה שלושת המומחים – שמילאו במשך עשרות שנים תפקידים משמעותיים במערכת המודיעין הישראלית – התמקדו  בדינמיקה המתפתחת בצד היריב ובזירה הבינלאומית. במתכונת הערכת המצב הנהוגה בצה"ל וגם בדיוני קבינט, הדיון אכן נפתח על פי רוב בסקירת המודיעין על מצבו ופעולתו של האויב. אולם השאלה המכרעת, שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין, היא קודם כל מה שאיפותינו – בהיבטי חזון לאומי – וכיצד  מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם.  בדיון הזה כפי שהיטיב להדגיש בן גוריון, צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.

משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים הטכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:

"ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים…"

ואמנם בשאלת האינטרסים החיוניים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון, טמון שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב. בהעדר הסכמה בשאלת החזון הלאומי, העברנו את ניהול הדיון למומחים הביטחוניים. התקבעה כך רשימת האינטרסים שלנו ביו"ש, כמתמצה בלא יותר מדרישות  ביטחוניות כמו פיקוח על המעברים בבקעת הירדן, ותחנת בקרה אווירית בהר בעל חצור..

האינטרס היחיד שחרג מעבר למאמצי האבטחה הטכניים, הוא אינטרס  ההיפרדות מהפלסטינים שהפך במדיניות ברק, רמון ולבני לאינטרס לאומי עליון.  בדיבורם החוזר ונשנה על כורח ההיפרדות, הם מתכחשים למעשה לעובדה שההיפרדות מומשה ברובה הגדול בהנהגת ראש הממשלה יצחק רבין. כבר  במאי 1994, תם שלטון מדינת ישראל על כל האוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובינואר 1996, תם שלטון המנהל האזרחי הישראלי על כל הפלסטינים במרחבי A,B ביו"ש. 90% מהפלסטינים המתגוררים במרחב שנכבש ביוני 1967, מנוהלים מאז על ידי הרשות הפלסטינית. האורח בו סימן רבין ביהודה ושומרון את שטחי A,B,C, מבטא את החיוניות הרבה שזיהה באחיזתנו במרחבי C. לאחר מימוש הנסיגה מרוב השטחים המאוכלסים ביו"ש, המשך התביעה  להיפרדות מהפלסטינים פירושו למעשה, נסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחי יהודה ושומרון כולל בקעת הירדן, כאשר גושי ההתיישבות האמורים להישאר בידינו אינם יותר מ-4% מכלל השטח.

מתוך השקפת עולם זו, אחרי פיגוע טרור כמו רצח הרב רזיאל שבח, בפאתי חוות גלעד, מעוררים שוחרי ההיפרדות את השאלה המוכרת: מה יש לנו לחפש שם ואם  בינתיים, צה"ל בכל זאת נדרש לפעול שם מדוע צריכים לחיות שם אזרחים ישראלים?

ובכן האינטרסים הלאומיים שלנו ביהודה ושומרון אינם רק ביטחוניים. הפלסטינים מבינים טוב מאתנו, כדברי עבאס זכי ממייסדי הפת"ח, שאם יצליחו לדחוק אותנו לרצועת החוף הצרה ובתוך כך לגרום לנו לאבד את זיקתנו לארץ כמולדת אבות, זה ענין של זמן עד שנעלם כמו הצלבנים.

בנוסף, מבחינה מרחבית ואקולוגית, מדינת ישראל המצטמצמת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל. כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה לדוגמה לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי – במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר – להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית מקבילה לרצועת החוף.

האופן בו שרטט ראש הממשלה יצחק רבין את שטחי C, בתשומת לב אישית לכל ציר וגבעה, הוא הביטוי למפת האינטרסים המרחביים של מדינת ישראל ביהודה ושומרון. לביטויה המרחבי של תפיסה זו, נדרש מפעל ההתנחלות, בארבע מגמות עיקריות: פיתוח ירושלים רבתי, בעיקר מזרחה עד ים המלח, פיתוח דרום הר חברון, פיתוח מרחב בקעת הירדן ופיתוח המסדרונות מרצועת החוף אל בקעת הירדן. זו בין היתר חיוניות חוות גלעד,  בהיותה שוכנת על אחד המסדרונות ממערב למזרח. מדובר כמובן במגמה שרק אזרחים חלוצים יכולים לממשה.

בהקשר הכולל, בביסוסה של מגמת התיישבות  נרחבת, טמון גם המפתח ליציבות האסטרטגית, בכינון התודעה שאחיזתנו במרחב היא קיר איתן שמוטב להשלים עם קיומו ולהיתמך בו.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 12.1.18

 

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

הצהרת טראמפ כפונקציית מהלומה רוסית

פרשנים מבקשים לצנן את הצהרת טראמפ כבשורה ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל טען כי:

החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו"ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.

הארץ, ירושלים של סחיטה, 27.12.12.

איתן הבר המשיך – "החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו" (ידיעות אחרונות, 27.12.12). להערכתו, בעוד זמן מה, התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.

שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה, הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: "עכשיו קבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה".

מבט אחר

הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות- בשעבוד למודל ניהול פס הייצור- מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.

לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו שליחיו למזרח התיכון, גרינבלט וקושנר, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, ביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמכוונת מעיקרה ללא יותר מחילול טלטלה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.

 אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי

גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא למעשה תתברר רק במעלה הדרך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת.

התנהלות כזו מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו בקרב התקדמות כאשר כוח סיור נשלח אל תא שטח מאויים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב. בינתיים עיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות תמונת המצב. עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.

פוטנציאל היתרונות לישראל

למייחלים להסדר ישראלי פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, בכלל זה הטלת הדופי בארה"ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.

לבשורת השלום בהגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.

כאן מצד שני, טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. בדיוק על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2008. מול אבו מאזן שתבע להמשיך במו"מ מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלימות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה", כגבול ביטחון מזרחי ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא "פחות ממדינה". ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים אלה והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.

האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.


פורסם במקור ראשון, 5.1.18.