Browsed by
קטגוריה: ממשל, שלטון ומדינה

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

מה נשתנה מאז הסכמי אוסלו?

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

  • ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
  • הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
  • התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
  • הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
  • החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 


פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016

מה בין שגשוג אוסטרליה לניצחון טראמפ

מה בין שגשוג אוסטרליה לניצחון טראמפ

שלט בגן הבוטני
השלט בגן הבוטני

בשלט צנוע המוצב בגן הבוטני בסידני בקרבת החוף בו נחתו ב- 1788 המתיישבים/מתנחלים הראשונים באוסטרליה, מצויין רגע בראשיתי בתולדות היבשת. בצי האניות בפיקוד קפטן פיליפ, הגיעו 700 אנשי שוליים, מתוכם 580 גברים אסירים. הם נשלחו בעל כורחם, ליבשת נידחת בקצה תבל ובנו מדינה לתפארת. הסיפור האוסטרלי הוא מופת לגדולת האדם, מופת לתקווה גדולה לתיקון עבריינים בידיהם עצמם. זהו נס מובהק, המציב סיפור הצלחה מתריס כנגד אנשי הערכים המקפידים על ניהול חשבונאות עם בעלי עבירה הטעונה בעיניהם בקלון נצחי.

חשבונאות הטהרנות הערכית מבטאת בחודשים האחרונים ובמיוחד מאז ליל הניצחון, את יחסם לנשיא הנבחר דונלד טראמפ. סימה קדמון כתבה שלא תעז להשאיר את ביתה בת ה- 13 בחדר אחד עם טראמפ. נו באמת…מי אמר שזה מה שחשוב בשאלה מי ראוי לשלוט ולהנהיג? בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, בתיאורו של החכם היהודי את תכונות החסיד, מגיב לו מלך כוזר בתמיהה: תיארת מושל לא חסיד. כאן תמצית הסיפור התנ"כי החסיד הוא המושל, והמושל אינו תמיד חסיד. השאיפה הנאורה שהמנהיג יהיה אדם שלא דבק רבב בהתנהלותו המוסרית, נובעת במידה רבה מהבנת תפקיד המנהיג על רקע קוסמולוגיית היציבות הבורגנית. בעולם יציב, מוסדר על ידי חוק וסדר קבועים, הכל אמור להתנהל ברוטינה רציפה. מה כבר מצפים מהמנהיג? שיגיע בזמן לעבודה, שיתנהל בהתאם לציפיות, שיתלבש בהתאם לנורמות, שיאמר מילים "נכונות" בשעות ה"נכונות".

בקוסמולוגיה של שינוי והתהוות כמצב קוסמי מתמיד, כשהחיים מתנהלים לעיתים על סף הכאוס ואף נקלעים מידי פעם למערבולת כאוטית, המנהיג חייב בראש ובראשונה להיות איש של מאבק, אדם הניחן במידה ראויה של יצירתיות לסלילת דרך חדשה במקום שאיש לא עמד לפניו. כזה היה הרגע המכונן בחיי יעקוב, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". באותו הלילה עבר מטמורפוזה מעצבת שעשתה אותו לאבי האומה הישראלית: "לא יקרא עוד שמך יעקוב כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", איש של מאבק..

במקום בו נדרש כוח המאבק במלוא עוזו, אין מקום לטהרנים מקצועיים. כאן נדרשים לתעוזה ולאמונה רק בכוחם אפשר ללכת אל הבלתי נודע.

במסגרת קוסמולוגיית היציבות, בהעמדת כל משחק ההנהגה על השאיפה הטוטאלית לגילום שלטון החוק, כאמת מידה הכרחית להיות אדם ראוי להנהגה, איבד העולם הנאור את היכולת להיות מונהג על ידי מנהיגים של ממש.

ומה כל זה אומר על בחירת דונאלד טראמפ? הוא בודאי אדם נועז. העז ללכת לקראת הבלתי נודע, כנגד כל הסיכויים והפך את הבלתי אפשרי לאפשרי. המומחים לא שלטו בו. בגיא הצלמוות אליו השליך את עצמו, לא ניתן להתהלך בלי קורטוב של שגעון ואמונה גדולה.

מזמן הכרזתי מאבק כנגד בית היוצר למנהיגות מפס הייצור האליטיסטי של אוניברסיטת הרווארד ומכון מנדל. בין היתר גם בעניין זה ביטא ניצחון טראמפ את סלידת העם שבשדות ממודל המצוינות של בתי ספר מתנשאים אלה, המייצגים מצוינות מלוקקת, חרטה מלוטש היטב. זה מקור החרדה האוחזת באליטה המשכילה, הנאורה והמבוססת, במודע ובתת מודע, לנוכח ניצחון מחנה טראמפ. ובכן, בשעת תפנית זו, העולם נפתח למאבק מחודש, הכול פתוח, לטוב ולרע. בהתהוות מחודשת זו, ינצחו אלה שיונהגו על ידי מנהיגים בעלי כוח מאבק, תעוזה ואמונה. הם כנראה לא יבואו מבתי הגידול האליטיסטיים.

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

מחורבן גוש קטיף והשומרון אל המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

מחיר הריבונות: בין יהדות בזהות קהילתית ליהדות בזהות ריבונית

אולי בלי להתכוון, נאומו של אלוף יאיר גולן חשף עצב רגיש בזהותנו הלאומית, זה הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות במדינת היהודים. מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארצות הברית הליברלית, נמתחת ביקורת על המחיר המוסרי שאנו נאלצים לשלם במאבק זה, עד כדי לשאול עד כמה נכון וראוי לנו להמשיך את מפעל הריבונות היהודית בארץ ישראל. אכן, בין קיומם של יהודי הגולה בארצות המערב בזהות קהילתית לבין קיומנו במדינת ישראל בזהות ריבונית, קיים פער משמעותי שלקראת יום העצמאות ראוי לתת עליו את דעתנו.

המאמץ לכינון ריבונות התהווה כידוע מאז ימי קדם, בשילוב מאזן בין ריבונות בממדיה הפוזיטיביים לבין ריבונות בממדיה הנגטיביים. בממדים הפוזיטיביים ריבונות מתבטאת בתמיכה שמעניקה המדינה המודרנית לאזרח: בהענקת ביטחון, בכינון יציבות, בבניית בתי חולים בתי ספר, סעד בסיסי וביטוח לאומי. בממדיה הנגטיביים ריבונות מתבטאת בהשלטת חוק כפייתית, במנגנון שיפוט וענישה, בהפעלת כוח לצורכי פנים ולצורכי ביטחון.

שוטרים בפיזור הפגנה מול משרדי הממשלה
מחיר הריבונות הנגטיבית.
צילום: Claude Truong-Ngoc / Wikimedia Commons CC BY-SA 3.0,

בשני ימי ראש השנה אנו מזכירים ביום הראשון את הולדת יצחק,  וביום השני את העקידה. שני סיפורים אלה מבטאים את ריבונות האל, המתגלה מצד אחד ביכולתו הבלעדית לברוא ולהעניק חיים, במעשה ההולדה, ומצד שני היא מתגלה ביכולתו השרירותית ליטול חיים בגזירת העקידה. לבסוף, בקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק נולד בשנית. עם כל ההבדל בין האל לאדם, גם ריבון בשר ודם ביקש לממש ריבונותו על פי דגם זה.  את יכולתו ליטול חיים,  נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב חנן את הנדון למוות. בשתי פעולותיו אלו באו לביטוי שני ממדי הריבונות, הפוזיטיבי והנגטיבי ובתבונתו נדרש הריבון, מלך בשר ודם, לאיזונים הנכונים בין שניהם.

בעת החדשה, הסביר הפילוסוף מישל פוקו, בהדגשת יתר של ערך זכויות האדם, הלכה והוגבלה אפשרותו של הריבון לממש ריבונותו בממדיה הנגטיביים. לנוכח נכותו, מבקש מאז הריבון הנאור להעצים את דימוי ריבונותו בעיקר במרחב  הפוזיטיבי, בהתמקדות בתמורה שהוא מעניק לאזרח. לא לדיון תיאולוגי כוונה כאן ההשוואה לריבונות האל, אלא להפך דווקא להבנת מגבלותיו של שליט בשר ודם, כהיקש בהגיון 'קל וחומר': אם האל הכל-יכול איננו משתקף בכל מעשיו אך ורק כאלוהי חסד, על אחת כמה וכמה שזהו מצבו של שליט בשר ודם.

נתבונן לדוגמא בסוגיית המסתננים האפריקאים בפער התהומי בין ראיית הסוגיה במיקוד במצוקתו של הפליט הבודד, שאכן קשה לי כאדם להתעלם ממצוקתו ולסלקו מעל פני באכזריות, לבין ראיית הסוגיה מנקודת מבטו הכוללת של הריבון, המחויב להגן על מדינת ישראל מפני הצפת מסתננים. כאן מתגלה השקפת העולם הניאו-ליברלית, בניתוקה מקרקע המציאות. מה לעשות והאמונה שאם רק נחשוב ונפעל חיובי, גם המגמה המתהווה תהיה חיובית, לא תמיד מתממשת. במקום הזה נדרש הריבון גם למשילות מהסוג הנגטיבי.

קל ליהודי ליברל במנהטן או פריז, ממרומי היכלי השן האוניברסיטאיים, לבקר את מדינת ישראל על כך שנקלעה למציאות בה היא נדרשת גם לצעדי משילות נגטיביים. זו נקודת מבטם  כדיירי קבע ב"בבתי המלון" שבהם בחרו להתגורר, באופן שחוסך מהם את השותפות באחריות לניהול כל ענייני תחזוקת המלון. במודע או שלא במודע, בחרו להישאר בניקיון כפיהם, כאשר מישהו אחר הנושא בעול השלטון הריבוני, עושה בעבורם את העבודה השחורה, כמו "גוי של שבת". לילה אחד, כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביליתי עם חניכי הישראלים כאורחי משטרת ניו-יורק, העוצרת מידי לילה כאלף איש. שם, גם כאשר מתעוררת ביקורת כלפי פעולת המשטרה, ברמיסתה סעיפי זכויות אדם, אין זו ביקורת הכרוכה בתסכול יהודי. במדינת היהודים לעומת זאת, מכורח אחריותם הריבונית, היהודים עצמם נושאים באחריות ואף שותפים למעשים קשים. בשונה מארצות הגולה, כאן בארץ ישראל, אלו היהודים עצמם הנדרשים להצדיק מעשים קשים במבחן מוסריותם היהודית.

זו תמצית הפיצול שהתחולל מאז ראשית הציונות ובמשנה תוקף מאז הקמת מדינת ישראל, בין יהדות הגולה, הממשיכה להתקיים בזהות קהילתית תוך הפקדת מטלות הריבונות בידי האחרים, לבין יהודי ארץ ישראל שבחרו בזהות יהודית ריבונית.

בהיבט זה לייבוביץ' כביכול, צדק. אם מרכיבי הזהות היהודית הקהילתית הם אמת המידה לנאמנותנו למורשת אבותינו, כפי שהתפתחה באלפיים שנות גלות, הרי שבהחלט יתכן ונמצא מתחים עמוקים בין המצפן המוסרי היהודי שהבאנו מבית אבא בגולה, לבין האתגר הריבוני. אם לעומת זאת, בחרנו חיי ריבונות במולדת התנ"ך, ראוי לנו לברר ולגבש מחדש בבחינה רעננה, קוים לדמותה המוסרית של ריבונותינו היהודית המתחדשת. לבן גוריון הייתה בסוגיה זו עמדה ברורה, לשם כך כה נזקק לשיבה אקטואלית אל מוסר הנביאים הנפרש במורכבותו הדיאלקטית, הרחק מעבר לבשורת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".


פורסם לראשונה במקור ראשון, ערב יום העצמאות תשע"ו.