מה לאומי בביטחון הלאומי?

"ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון…כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל"

(שמואל א' ב, ז'-ח')

בהשקפת העולם המונחת ביסוד תפילת חנה, מצוי קוד גנטי  להשקפת העולם התנ"כית  על אודות מקומו של אדם בטלטלות ההוויה. תפילת חנה מבטאת  יסוד מרכזי בהבנתנו את מצב האדם.  מידי יום, הכל מתהווה מחדש ונתון לשינוי:  העשיר עלול ברגע לאבד את עושרו, החזק עלול לאבד את כוחו, ומצד שני, באותו כוח שינוי, העני והחלש יכולים  בהרף עין להיוושע. הכל פתוח להתהוות והיציבות כתופעה, אינה יותר מאשליה בורגנית. זו תפיסה המבקשת בכל רגע להזכיר לאדם שהכל ארעי. אם גם זריחת החמה מידי בוקר חוזרת על עצמה רק מכוח רצון האל וחסדו –  כנאמר: "יוצר אור ובורא חושך…המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – הרי מי אנו ? "מה אנו ומה חיינו…".

סיפור ישועת חנה ותפילתה הנקראים בהפטרת יום א' לראש השנה, נראה על פניו, כסיפור המשך, לפקידת שרה והולדת יצחק הנקראים  באותו היום. אולם  בכריכתם יחד שני הסיפורים יוצרים משהו חדש. בזיקתם זה לזה, הם צובעים  לנו, בקווי יסוד אקטואליים,  תוכן מעשי, הנוגע  למשמעותו האנושית  קיומית של יום הרת עולם, במשמעותו הכפולה.  בממד האחד, יום הרת עולם, מאזכר את ראש השנה  כרגע של הולדת, כיום בו נברא העולם אי שם  בימי בראשית.  בנוסף,  ואולי אף בממד חשוב יותר, יום הרת עולם מדגיש את הממד הדינמי העכשווי:  מידי יום היקום  הולך ונברא מחדש, כל יום הוא למעשה יום הרת עולם. אך במיוחד  בראש השנה, בזיקה הכוללת המתהווה בו, בין  היקום  העומד לגורלו  בידי בוראו, לבין גורלו של כל יחיד ויחיד,

קו רעיוני רציף מחבר בין לידת יצחק, גירוש ישמעאל, עקידת יצחק ותפילת חנה: חיי אדם מיטלטלים בין אסון לבין ישועה, בין לידה לבין סכנת המוות, בין הצלה ניסית ההופכת ללידה מחודשת, לבין הכרת היותנו עפר ואפר. גם ההבטחה הגדולה: "כי ביצחק יקרא לך זרע",  נראית מרגע ציווי העקידה, כארעית ונתונה לטלטלה.

כאן תמצית הפער התפיסתי בין איש תרבות המערב לבין איש תרבות המזרח.  השאלה היא כיצד תופסים את השינוי המאיים על היציבות, האם נכון לתפוס את השינוי כסוג של  תאונה, כמו רכבת שנפלה מן המסילה, והתיקון במסגרת "המנהל התקין", משיב מצב לקדמותו השגרתית הסדורה והיציבה, או שהשינוי הוא תופעת יסוד מתמדת, המתהווה מתוך  טבעו של עולם. התיקון בהיבט זה, הוא למעשה בריאה מחודשת של סדר חדש הנתון אף הוא לשינוי וחוזר חלילה.  בתרבות האירופית מערבית, היציבות מבוקשת  בתור מצב היסוד – כסדר אידיאלי, בר מימוש בידי אדם תבוני. אם לרגע אבדה השליטה ונוצרה אי יציבות, הרי שנדרש לטפל בה, כמו טיפול בתאונה, במאמץ להשיב את הסדר היציב אל מסילתו הקבועה. עבור אדם בתרבות המזרח – בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות הערבית, בתרבות הסינית ואפילו הרוסית- זה ממש להפך. אין מסילה קוסמית קבועה.  דווקא תודעת אי היציבות היא מצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, הרי היא נתפסת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף.  במצב תודעתי שכזה, אדם חי תמיד בחרדת קיום, ברוח הגיונו של ר' יוחנן שפתח במסכת גיטין את אגדות החורבן באמירה הידועה: "אשרי אדם מפחד תמיד". (גיטין,נ"ז). השקפת עולם כזו, אכן מעוררת חרדה קיומית ומעוררת אימה. למי שאינו מאמין בישועה ממש קשה לחיות ככה.  אם הכל ארעי,  כיצד יוכל  אדם לשאת  את אי הוודאות הכרוכה בשינוי המתמיד? כיצד יעז  לצעוד לקראת  הבלתי נודע, בלי היכולת לייחל לישועה?

דווקא לשבע ולעשיר חשובה תודעת היציבות, היא מאפשרת  להם להאמין שכל מה שישנו בידיהם, יוכל  להמשיך להיות בידיהם גם מחר. בדיוק אליהם מכוונת קריאת ההתעוררות השזורה בתפילת ימים נוראים, המזמינה אדם להכיר בארעיותה המתמדת של יציבות חייו ועולמו.  מצד שני, דווקא בעומק תודעת הארעיות,  טמון פוטנציאל השינוי. עליו נישאת בשורת  הגאולה והישועה, עבור אלה החיים  בסבלות  העוני, הדיכוי והקיפוח. הידיעה שבהרף עין הכל יכול להשתנות, היא איום ממשי למי שמצפים להמשיך להחזיק  בעושרוםובכוחם, אך גם בשורה ותקווה למייחלים לשינוי.  מתוך אמונה זו שרו הפרטיזנים בימי החשיכה הגדולה: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה, זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא…"

אכן תפילת חנה מציינת לראשונה את הציפיה לישועה הטמונה בצמיחת קרן משיח  ה' , ומהדהדת במילים המסיימות : "ויתן עוז למלכו,  וירם קרן משיחו" (שמואל א', ב', י'). על רעיון המשיח, כבשורת גאולה אנושית וקוסמית, אמר הפילוסוף היהודי-גרמני הרמן כהן, שהוא התרומה המשמעותית ביותר של עם ישראל לאנושות .

על יסוד זה של עולם הנתון בהתהוות מתחדשת ובבריאה מתמדת, עומד גם רעיון התשובה. לא כאפשרות לתיקון, כמו תיקון טכני של מצב תאונה, אלא כפוטנציאל שינוי הטמון בכוח להיברא מחדש. כבקשת דוד: "לב טהור ברא לי אלוהים".(תהילים נ"א)

ובכן היקום הולך משתנה ובתוכו גם האדם. עם ההתהוות הבראשיתית המתחוללת מחדש ביום הרת עולם, יכול אדם להשתלב בתנועה הגדולה, יחד עמה נתונה בידו הבחירה להשתנות ולהיברא מחדש לטוב או לרע, מוכוון בבחירתו החופשית בכוח תשוקותיו, חרדותיו, תבונתו ויראת אלוהיו. מתוך ראיית  האדם כישות משתנה, נאמר בפרקי אבות: "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך". הכל פתוח לשינוי ואף הבחירה בין טוב לרע, כמו המאמץ לשימור כל מה שהשיג אדם בחייו, כרוכים במאבק מתמיד, המתחדש חדשים לבקרים. באין לאדם בחייו, מקום ורגע  של יציבות ממשית, תפילת ראש השנה ובמיוחד תפילת חנה, מציבות את חרדת אי היציבות, דווקא כמקור  השראה לאמונה ולתקווה.

---

נכתב לעילוי נשמת אמיר בן צבי וטובה אלטשולר, צדיק נסתר שהלך לעולמו בכ"ב אב תשע"ו. כל חייו היה מופת של ציפייה לישועה.  שנים רבות היה כמעט חסר כל  ועסק באמונה  בימיו ובלילותיו, בצדקה וחסד לרבים. פורסם לראשונה בעלון עולם קטן, פרשת ניצבים.

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

3. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

מתוך החרדה מהטרור והחרדה לשמירת הרוב היהודי בירושלים, גוברים הקולות להיפרדות משכונות ערביות במזרח העיר. מהלך שיצמצם את שטחה של העיר ואכן יקטין דרמטית את כמות תושביה הערבים. השאלה העיקרית, שאינה מבוררת, היא מה מהלך כזה יחולל למעמדה של ירושלים כעיר.

הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריינטציה שונה בין עיר בירה במרכז הארץ לבין 'עיר נמל' (במובן הרחב של מרכז בעל כובד כלכלי־תרבותי), דוגמת המגמות המכוננות את המתחים והזיקות בין וושינגטון לניו יורק, בין מוסקבה לסנט פטרבורג, בין בייג'ינג לשנגחאי. משמעותן של ערי הבירה במרחב מובנית מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיהן מפנים הארץ. ערי הנמל מבנות את משמעותן הכלכלית והתרבותית מתוך רשת הזיקות שהן מקיימות לערי נמל אחרות, ברשת בינלאומית. בהיבט התרבותי, ערי הנמל בזיקתן ההדדית פתוחות יותר למשבי רוח גלובליים, אוניברסליים. עיר הבירה, לעומתן, בזיקותיה לפנים הארץ, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. בממד הכלכלי ערי נמל עשירות ומבוססות יותר, אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את כוחה המרכזי של הבירה באופן שיגן עליה מפני כוח המשיכה של עיר הנמל.

הורדוס המלך שיסד ובנה את קיסריה כעיר נמל, התאמץ במקביל לכונן את ירושלים כמוקד רוחני ותרבותי. קיסריה יכלה להתקיים, ברשת ערי הנמל, גם ללא ירושלים. אכן, ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל, עכו, קיסריה, יפו, שגשגו מאות בשנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן שאפיינו את פנים הארץ באותן שנים. אבל הורדוס הבין שלא תיכון מלכותו בארץ ללא טיפוח ירושלים כבירה.

עתיד התפתחותה של ירושלים תלוי ועומד. על הפרק מאבק קריטי על מרחב הפוטנציאל להרחבתה. האם זה ימוצה בפנייה מערבה, להרי ירושלים? או שיופנה לדרום ולמזרח, לגוש עציון ולמעלה אדומים? מה שקובע כיום אם יישובי מבשרת ירושלים הם פרבר של ירושלים או של תל אביב אינו המרחק הפיזי לאחת מהן, אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לאירועי תרבות. גם אם יסופחו פרברים אלה מוניציפלית לירושלים, לא יהיה בכך כדי לשנות את רשת הזיקות הלוכדת אותם בדומיננטיות המטרופולינית של תל אביב. על מנת לחזק את מעמד ירושלים כעיר ולא רק כאוסף בתי מגורים סביב כמה מונומנטים ממלכתיים רשמיים, על ירושלים להיות בעצמה מרכז מטרופוליני. בהיבט זה, מה שקובע את מעמדה כבירת ישראל אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה ההופכים אותה למטרופולין.

במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה, גוש עציון, יחד עם קריית ארבע, צור הדסה ובית"ר עילית מדרום, מעלה אדומים ממזרח וחבל בנימין מצפון, יחד עם בית שמש ממערב, מעניקים לירושלים רשת זיקות העושות אותה לעיר של ממש. במושגי תורת הרשתות, מתחולל כאן מאבק לא רק בין שתי ערים, אלא בין שתי רשתות. השאלה היא אם תתפתח ירושלים כעיר מטרופולינית, במרכזה של רשת זיקות מרחבית (כאלטרנטיבה חיונית לזו ההגמונית של תל אביב), או שסגירת מרחב הפוטנציאל להתפתחות ירושלים למרחב הסובב אותה יהפוך אותה לעיר פרברית הלכודה ברשת הזיקות הבלעדית של תל אביב. מבחינה זו, מגמת היפרדות בירושלים, גם כאשר תשמר את כל שכונותיה היהודיות שמחוץ לקו הירוק, תחזיר את ירושלים למעמדה המדוכא, לפני 1967, כעיר בקצה פרוזדור, כמבואה המסתעפת מהציר הדומיננטי המשתרע לאורך הים. מגמה כזו מסוכנת לא רק לירושלים כעיר, אלא לאיזון הנכון בין עיר נמל לעיר בירה שנדרשת מדינת ישראל לכונן.

 

פורסם לראשונה במגזין ליברל ב-14 במרץ 2016