מה לאומי בביטחון הלאומי?

במשפט קצר ובמילים ברורות,  העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר  מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית:  חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא הילד של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קאנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של  רועי רוטברג בנח"ל עוז.

דווקא בחוגי ימין לאומיים בחרו למצוא פגם בדבריו.  מעבר לביקורת על העיתוי, יממה לפני הכרעת הדין במשפט אלאור עזריה, שאלו בהתחשבנות מגזרית, מדוע הדברים מתקבלים באהדה בין מובילי השיח הישראלי,  דווקא בהקשר הזה, "במשמרת של עזריה" ולא בהקשרים קודמים, כמו  במחאת ארבע אמהות.

לעומתם, מצאתי בדברי הרמטכ"ל הזדמנות להעצמה מחודשת  של מרכזיות צה"ל בתודעה הישראלית, כמרחב משותף להזדהות ממלכתית חוצת מגזרים.

אכן כל חייל וחיילת הם בן ובת לאביהם  ולאמם.  הרמטכ"ל  בוודאי לא בא לבטל משמעותה של זיקה בסיסית זו.

נכון שגם צה"ל עבר תפנית חשובה בפתיחותו למעורבות ההורים. לפעמים פתיחות זו מעיקה על המפקדים, אבל במקרים רבים השותפות  תורמת ומסייעת.  ביום חורף אחד ברמת הגולן בהיותי סגן מפקד אוגדה 36, הגיע למפקדת האוגדה אב מודאג. סיפר שזה עתה החזיר לגדוד הצנחנים את בנו ואת חברו לפלוגה שהגיעו הביתה כנפקדים.  בנו, שהיה בן יחיד, שרת בגדוד צנחנים שהתאמן  בגולן. האב ביקש ממני לבחון בעצמי האם נכונות טענות בנו על מפקד הפלוגה, או שמא הבן פשוט חלש ואולי לא מתאים לעומס השרות הקרבי.  נסעתי לגדוד, מצאתי את בנו  באחד האהלים נוטפי הגשם בסערה החורפית, שוחחתי עמו והתרשמתי.  חזרתי אל האב בהבעת הערכה שבנו ממש בסדר וטענותיו כלפי המ"פ משותפות גם לאחרים. הנושא היה ראוי בעיני לבדיקה עניינית.  רב אלוף בני גנץ שהיה אז מפקד החטיבה, קיבל  את המסר ערך את בדיקתו והחליט לסיים את תפקידו של המ"פ.  לא למען רגישות "הילדים של כולנו" התקבלה ההחלטה, אלא למען תפקודה הנכון של היחידה ויכולתה לעמוד במשימותיה.  זו היתה וממשיכה להיות רוח צה"ל.

אפשר גם לעשות חסד עם הביטוי "הילד של כולנו", מהמקום בו הביטוי  מבטא אהדה  לחיילינו, בחרדה לאומית משותפת לגורלם, בציפייה לשובם בשלום מכל משימותיהם.  לא את זה ביקש הרמטכ"ל לקחת מן הציבור. הוא בא להדגיש את גודל ציפייתו מן החייל, את משמעות דרישתו הנוקבת כי ברגע של מבחן,  יעשה החייל  כל שביכולתו ואף מעבר לכך, למען עמו ומולדתו.  את זה אין דרך לדרוש מאדם שממשיכים לתפוס אותו כילד.  עם כניסת הנער והנערה הצעירים לשורות צה"ל, הם מחויבים לרגע  בו ימצאו במבחן העליון שבו, כפי שהדגיש בן גוריון, על כתפיהם ממש יהיה מונח גורל האומה.  ברגעי מבחן אלה., להיות חייל זה עניין טוטאלי.  ברגעים כאלה, המתפרצים לעיתים ללא הכנה מוקדמת, החייל  הוא נציג ממלכתי במבחן לאומי הרה גורל.

ברגע המבחן הזה עמדו בהצלחה רבבות חיילי צה"ל לדורותיו. זו היתה לדוגמה  גבורת זרובבל הורוביץ, מפקד משוריין פורץ מחסומים בשיירת נבי דניאל בתש"ח.  בשובה של השיירה מגוש עציון לירושלים,  נקלעה למארב ולקרב ממושך. כשהבין זרובבל שרכבו לכוד לבדו בין התוקפים הערבים , חיפה על חייליו הבריאים בנסיגתם אל יתר הכוח, נותר להגן על הפצועים וכשאפסה תקווה לחילוץ,  פוצץ את המשוריין על עצמו וחייליו. על כך עוטר בעיטור הגבורה.  אלו פני המלחמה ברגעיה הקשים והיא באמת לא מקום נעים ומוגן ל"ילדים של כולנו".

כיצד וממתי נהיו חיילי צה"ל ל"ילדינו"? זו אינה שאלה היסטורית.  זו שאלה של השקפת עולם חברתית.  זו אחת התוצאות של השקפת עולם ניאו ליברלית הסוחפת מזה כמה עשורים את העולם המערבי.  לענייננו השאלה מתמצה בסיפור שאנו מספרים על השאלה מדוע מתגייסים בגיוס חובה.  בהשקפת עולם אזרחית ליברלית, המעמידה את בסיס הקיום החברתי על  הפרט וחרותו, גיוס החובה אכן מהווה סוג של נטל, כמו תשלום מיסים.  הנטל מוצדק במסגרת משוואת עלות תועלת המבהירה שכדאי למען מימוש האינטרס הפרטי של כל יחיד ויחיד, שכל אחד יתגייס בתורו, במשמרת שלו, למען הבטחת יכולתו בהמשך, למצות את חייו בדרכו.  לאורך  הדרך, האינטרס הפרטי ממשיך לעמוד במרכז מערכת השיקולים.  בחברה המגויסת, לעומת זאת, כפי שהכרנו אותה בטרם  הקמת המדינה  ובשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה, האינטרס המוביל הוא האינטרס הלאומי.  נקודת המבט של צרכי הכלל לא רק קודמת  בהשקפת עולם זו, לנקודת המבט האישית פרטית, אלא אף מעניקה משמעות ותוכן לחיי הפרט.  במקום הזה הגיוס אינו רק כורח מתוקף החוק, הוא קודם כל זכות והזדמנות לשותפות באחריות הלאומית הכוללת.   כשנער ונערה מתגייסים בתודעת הזכות לשותפות באחריות כוללת, הם ממש לא יכולים להסכים שמישהו ימשיך להתייחס אליהם  כ"ילדים".

האלוף במיל' עמוס חורב מספר כיצד בתום הקרב על הר ציון בתש"ח, הגיע עם עוד שני מפי"ם  בפלמ"ח, למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. נכנסו לחדרה של גולדה מאיר שהייתה במעמד שרת החוץ, התיישבו הדליקו סיגריה והמתינו.  כשנכנסה גולדה מאיר שאלה: "בחורים מה אתם עושים כאן?" ענו לה: "אם לא ברור לכם בהנהגה שאנחנו הולכים לנצח,  באנו לספר שאנחנו מנצחים." זה בעיני הביטוי לתודעת אחריות משותפת ושם צריך להימצא גם החייל הצעיר ברגעי המבחן.

דברי הרמטכ"ל הם הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים  לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי.  עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?

---

פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 6/1/17. 

לפעמים היהודים באמת אשמים, אבל הם לא אשמים בכל. מאז סתיו 1993, עולמנו השתנה. ואם מפליגים אל אוסלו, כדאי לשוב אל נכונותו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין להפליג בעצמו אל מגמת ההסכמים ההם. בבסיסה ניצבו כמה הנחות יסוד. הן לא נוסחו במפורש במסמך מכונן, אולם הן כוננו באותם ימים את תודעת מקבלי ההחלטות, במיוחד בעולם המערבי. בואו ננסה לבחון את תקפותן אל מול תמורות הזמן.

• ברית המועצות ועמה ברית ורשה קרסו. תם איום המלחמה הקרה. ארה"ב זכתה למעמד מעצמתי הגמוני, והעולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי.  בהתרחקות איום המלחמה, באווירת התקווה, הכריז ההוגה פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה".
• הרעיון הקומוניסטי במזרח אירופה גווע. ההיגיון הכלכלי המערבי, בין בדרכו הקפיטליסטית בארה"ב ובין בדרכו הסוציאל־דמוקרטית במערב אירופה, נראה כמנצח. השגשוג במערב, בשילובו בערכי חירות וזכויות אדם בחברה פתוחה, הדהד כבשורת גאולה לאנושות.
• התהוות האיחוד האירופי, בהסכמי שיתוף ובפתיחת הגבולות, עיצבו ביבשת תודעת מרחב חדשה. ציפו לחולל בכך מיזוג רב־לאומי ורב־תרבותי, בתקוות מזור ופיוס לסכסוכים עתיקי יומין. הסדר החדש נתפס כביטוי מוחשי לאידיאל ההומניסטי של נאורות אוניברסלית. הכיוון נראה מבטיח מתוך ההנחה, שאחת שאדם יצא מן החושך אל האור, לא ירצה לשוב אל החושך. ההיגיון דאז ניסח את הצפי כי במוקדם או במאוחר יצטרפו למגמת היציאה אל האור כל יתר תושבי תבל.
• הערבים היו בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית נכחו גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם שותפות מקומיות: מצרים, סעודיה וסוריה. יאסר עראפת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין, נקלעו למצב משברי. המאמין המוסלמי יודע להכיר מצבי חולשה והוא מצווה להכיל אותם, בהסתגלות לתנאי החולשה. זוהי תודעה מסורתית של ממש. במצב תודעת החולשה, נסללה הדרך להסכמת מנהיגי אש"ף לתהליך אוסלו.
• החברה הישראלית באותן שנים עברה שינויים משמעותיים. בהיפתחות מואצת למגמות הכפר הגלובלי, עברנו מתודעת חברה מגויסת אל חברה ליברלית, בחתירה למימוש עצמי.  נוצרה הכרה בצורך להסדיר הסכמי שלום, רגע לפני שרוח ההקרבה הלאומית תימוג.

ובכן, די במבט ביקורתי חפוז כדי  לגלות עד כמה תקפותן של הנחות יסוד אלו הלכה ונמוגה מאז 1993.

עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה. רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי ומשפיע.  מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שאמנם שונה מאיום המלחמה הגלובלית (כפי שהוכר מעידן המלחמה הקרה), אך מטלטל בלי הרף את היציבות. אירופה מאוימת מן הלחימה באוקראינה. כוחות אסלאמיים רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוחה, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב זקוק לה. הטלטלה במזה"ת חוללה גל פליטים ההולך ומציף את מדינות אירופה, מאיים על כלכלתן, על זהותן התרבותית ועל הישגי האיחוד שלה.

ומשהו מהותי השתנה באופק הציפיות של מגמת ההסדר, שכיוונה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בראשית התהליך, באווירת השלום הגלובלי, ציפו  בישראל להדדיות של רצון טוב ופיוס בשני הצדדים. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה הישראלית לסיום סכסוך ממשי הצטמצמה. רעיון השלום ההדדי הוחלף באופק הציפיות הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן".

הבקיא בשיח הגרמני יודע שגם בענקית האירופאית השלווה הזו מדברים כיום באירוניה על "תום עידן קץ ההיסטוריה".  כן, ראוי כנראה לחשב דרכנו מחדש, בעיניים פקוחות.

 

---

פורסם לראשונה בליברל, 13 בנובמבר 2016

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח). זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקורבן. אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר,  ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח. אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא, הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקורבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל.  בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים. בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.  בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות – כיסוד מכונן במפעל הציוני – נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג,  שהפעם יובהר לכל,  קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005 )  באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד…לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס…" (הארץ,10.6.2011 )

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

3. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו:  "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

אולי בלי להתכוון, נאומו של אלוף יאיר גולן חשף עצב רגיש בזהותנו הלאומית, זה הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות במדינת היהודים. מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארצות הברית הליברלית, נמתחת ביקורת על המחיר המוסרי שאנו נאלצים לשלם במאבק זה, עד כדי לשאול עד כמה נכון וראוי לנו להמשיך את מפעל הריבונות היהודית בארץ ישראל. אכן, בין קיומם של יהודי הגולה בארצות המערב בזהות קהילתית לבין קיומנו במדינת ישראל בזהות ריבונית, קיים פער משמעותי שלקראת יום העצמאות ראוי לתת עליו את דעתנו.

המאמץ לכינון ריבונות התהווה כידוע מאז ימי קדם, בשילוב מאזן בין ריבונות בממדיה הפוזיטיביים לבין ריבונות בממדיה הנגטיביים. בממדים הפוזיטיביים ריבונות מתבטאת בתמיכה שמעניקה המדינה המודרנית לאזרח: בהענקת ביטחון, בכינון יציבות, בבניית בתי חולים בתי ספר, סעד בסיסי וביטוח לאומי. בממדיה הנגטיביים ריבונות מתבטאת בהשלטת חוק כפייתית, במנגנון שיפוט וענישה, בהפעלת כוח לצורכי פנים ולצורכי ביטחון.

בשני ימי ראש השנה אנו מזכירים ביום הראשון את הולדת יצחק,  וביום השני את העקידה. שני סיפורים אלה מבטאים את ריבונות האל, המתגלה מצד אחד ביכולתו הבלעדית לברוא ולהעניק חיים, במעשה ההולדה, ומצד שני היא מתגלה ביכולתו השרירותית ליטול חיים בגזירת העקידה. לבסוף, בקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", יצחק נולד בשנית. עם כל ההבדל בין האל לאדם, גם ריבון בשר ודם ביקש לממש ריבונותו על פי דגם זה.  את יכולתו ליטול חיים,  נהג לבטא במפגן ההוצאה להורג, בכיכר העיר, ואת יכולתו להעניק חיים הפגין באורח דרמטי, כאשר ברגע האחרון, ברצונו הטוב חנן את הנדון למוות. בשתי פעולותיו אלו באו לביטוי שני ממדי הריבונות, הפוזיטיבי והנגטיבי ובתבונתו נדרש הריבון, מלך בשר ודם, לאיזונים הנכונים בין שניהם.

בעת החדשה, הסביר הפילוסוף מישל פוקו, בהדגשת יתר של ערך זכויות האדם, הלכה והוגבלה אפשרותו של הריבון לממש ריבונותו בממדיה הנגטיביים. לנוכח נכותו, מבקש מאז הריבון הנאור להעצים את דימוי ריבונותו בעיקר במרחב  הפוזיטיבי, בהתמקדות בתמורה שהוא מעניק לאזרח. לא לדיון תיאולוגי כוונה כאן ההשוואה לריבונות האל, אלא להפך דווקא להבנת מגבלותיו של שליט בשר ודם, כהיקש בהגיון 'קל וחומר': אם האל הכל-יכול איננו משתקף בכל מעשיו אך ורק כאלוהי חסד, על אחת כמה וכמה שזהו מצבו של שליט בשר ודם.

נתבונן לדוגמא בסוגיית המסתננים האפריקאים בפער התהומי בין ראיית הסוגיה במיקוד במצוקתו של הפליט הבודד, שאכן קשה לי כאדם להתעלם ממצוקתו ולסלקו מעל פני באכזריות, לבין ראיית הסוגיה מנקודת מבטו הכוללת של הריבון, המחויב להגן על מדינת ישראל מפני הצפת מסתננים. כאן מתגלה השקפת העולם הניאו-ליברלית, בניתוקה מקרקע המציאות. מה לעשות והאמונה שאם רק נחשוב ונפעל חיובי, גם המגמה המתהווה תהיה חיובית, לא תמיד מתממשת. במקום הזה נדרש הריבון גם למשילות מהסוג הנגטיבי.

קל ליהודי ליברל במנהטן או פריז, ממרומי היכלי השן האוניברסיטאיים, לבקר את מדינת ישראל על כך שנקלעה למציאות בה היא נדרשת גם לצעדי משילות נגטיביים. זו נקודת מבטם  כדיירי קבע ב"בבתי המלון" שבהם בחרו להתגורר, באופן שחוסך מהם את השותפות באחריות לניהול כל ענייני תחזוקת המלון. במודע או שלא במודע, בחרו להישאר בניקיון כפיהם, כאשר מישהו אחר הנושא בעול השלטון הריבוני, עושה בעבורם את העבודה השחורה, כמו "גוי של שבת". לילה אחד, כמפקד המכללה לביטחון לאומי, ביליתי עם חניכי הישראלים כאורחי משטרת ניו-יורק, העוצרת מידי לילה כאלף איש. שם, גם כאשר מתעוררת ביקורת כלפי פעולת המשטרה, ברמיסתה סעיפי זכויות אדם, אין זו ביקורת הכרוכה בתסכול יהודי. במדינת היהודים לעומת זאת, מכורח אחריותם הריבונית, היהודים עצמם נושאים באחריות ואף שותפים למעשים קשים. בשונה מארצות הגולה, כאן בארץ ישראל, אלו היהודים עצמם הנדרשים להצדיק מעשים קשים במבחן מוסריותם היהודית.

זו תמצית הפיצול שהתחולל מאז ראשית הציונות ובמשנה תוקף מאז הקמת מדינת ישראל, בין יהדות הגולה, הממשיכה להתקיים בזהות קהילתית תוך הפקדת מטלות הריבונות בידי האחרים, לבין יהודי ארץ ישראל שבחרו בזהות יהודית ריבונית.

בהיבט זה לייבוביץ' כביכול, צדק. אם מרכיבי הזהות היהודית הקהילתית הם אמת המידה לנאמנותנו למורשת אבותינו, כפי שהתפתחה באלפיים שנות גלות, הרי שבהחלט יתכן ונמצא מתחים עמוקים בין המצפן המוסרי היהודי שהבאנו מבית אבא בגולה, לבין האתגר הריבוני. אם לעומת זאת, בחרנו חיי ריבונות במולדת התנ"ך, ראוי לנו לברר ולגבש מחדש בבחינה רעננה, קוים לדמותה המוסרית של ריבונותינו היהודית המתחדשת. לבן גוריון הייתה בסוגיה זו עמדה ברורה, לשם כך כה נזקק לשיבה אקטואלית אל מוסר הנביאים הנפרש במורכבותו הדיאלקטית, הרחק מעבר לבשורת "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

---

פורסם לראשונה במקור ראשון, ערב יום העצמאות תשע"ו.

מאמר זה מבוסס על תכניתו של ברור אסקרוב, "הרדיו פתוח" – בעבור 40 שנה לפטירתו של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים ותומלל ופורסם באתר ידע של ד"ר פנחס יחזקאלי.

הכנת הצבא למלחמה

בניגוד למה שהשתרש בציבוריות הישראלית, צה"ל הוכן למלחמת יום הכיפורים היטב. הקרדיט לכך הוא של רב אלוף דוד אלעזר (דדו), האלוף ישראל טל (טליק), האלוף יצחק חופי (חקה), אבל בראש ובראשונה, לישראל טילן מהנדס הטנקים שלימים היה המהנדס של טנק המרכבה, ולפני כן, שהעמיד את חיל השריון מוכן למלחמה (ראו התמונה משמאל).

מלחמות יכולות לקום וליפול על עניינים טכניים. במפגש של הפנצרים הגרמנים עם הטנק הסובייטי T-34 במלחמת העולם השנייה, גילו הגרמנים שלטנק היריב תותח טוב משלהם. הדבר יצר בסוף בעיה אופרטיבית, עד כדי כישלון אסטרטגי.

מה שיצר ישראל טילן זו הסבה של טנק הצנטוריון הבריטי ממנוע בנזין למנוע דיזל של טנק מג"ח (פטון). זה נתן מראש לטנקים הללו – שכונו 'שוטים' – לוגיסטיקה של 18 שעות פעולה שזו מהפכה.

במקביל, הסבו לשריון חטיבות מילואים שלמות, של הצנחנים למשל, ובנו חטיבות חדשות, אוגדה 210 – בהובלה של פיקוד הצפון- הועברה מאזור קורדאני ומנצורה בגליל המערבי לפילון וליפתח בגליל המזרחי. זה אפשר את הגעת חטיבות המילואים לחזית כבר בלילה הראשון, תוך 10 שעות מפתיחת המלחמה. זו הייתה ההפתעה הבסיסית ש'דפקה' את התכנית הסורית.

גם בחזית הדרומית התאמת הלוגיסטיקה לתכנית המתאר של הפריסה האופרטיבית הייתה מצוינת: לא הייתה בקדמת התעלה באזור סיני בעיה לוגיסטית: לא של דלק, לא של פגזים, לא של חלפים, כי המרכזים הלוגיסטיים בין רפידים לטסה היו מלאים. זה דבר חסר תקדים, ולא מובן מאליו בכלל. כל אלה הכנות שנעשו מראש!

רוח הפלמ"ח מול רוח הצבא הבריטי

דדו פיקד ברוח הפלמ"ח. הוא היה במלחמת העצמאות סגן מפקד פלוגה של אורי בן ארי, שבנה את חיל השריון ברוח הפלמ"ח. זוהי רוח אחרת מרוח הצבא הבריטי שהביאו האלופים לסקוב וטל. בתוך חיל השריון התרוצצו שתי המגמות הללו, שהן יכולות להשלים זו את זו, אבל הן ממש שונות:

• רוח הצבא הבריטי: הקוד הבסיסי של הנעת הלוחם, במערכת המוסדית של הצבא הבריטי, היא החוק והפקודה: מרכזיות הציות והפקודה.
• רוח הפלמ"ח: כוח ההנעה העיקרי של רוח הפלמ"ח הוא תודעת השליחות, שהיא הרבה מעבר לפקודה, והנאמנות היא לרעיון ולא ממש לאיש שמפקד עליך. כולם מצייתים למשהו נשגב, שהוא הרבה מעבר לכאן ועכשיו. רוח הפלמ"ח נותנת אמון מלא בפיקוד הזוטר. הרעיון – של שרביט הגנרל שנמצא בתרמיל המ"כ – הוא רעיון יסוד, וניתן לראות זאת גם בהנהגת הפיקוד של דדו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. זהו סוג של אמון, שאם קצין זוטר מזהה קונפליקט בין פקודה לבין ההיגיון המתרחש בשדה הקרב, הוא עושה מה שהוא מוצא לנכון, ונותן הסברים אחר כך.

בחטיבה שבע שררו, בעת ובעונה אחת, רוח גורודיש (רוח הצבא הבריטי) ורוח הפלמ"ח ודדו. כשאני באתי לחטיבה שבע, אורי אור היה מפקד החטיבה, ומפקדי הפלוגות שלו אחרי מלחמת יום כיפור היו יוני נתניהו ומאיר דגן ויצחקי חן… אלה היו אנשים עם עוצמה אישית, והוא רתם אותם באופן פלמ"חניקי. כשהפכתי להיות מפקד חטיבה 7, ניסיתי להוביל את הדברים ברוח הזו של אורי אור ודדו.

במלחמת יום כיפור, טנקיסטים מגיעים ב-6 וב-7 באוקטובר למוצבים בתעלה. הם שואלים "האם לפנות", והפקודה היא "לא לפנות". הם מפנים רק פצועים ולכן אנשים נפלו בשבי ואחרים נהרגו. יום טוב תמיר, שהיה מג"ד 9 – שהגדוד שלו התנפץ ב-6 באוקטובר, בחבירה אל המעוזים – נתן לי מכה במרפק שלו ואמר לי: "תראה איך יה יה (האלוף יורם יאיר) לא שאל שאלות ברמת הגולן ופינה את גדוד 50, ואנחנו שאלנו ועשינו בדיוק מה שאמרו לנו…" אמרתי לו: "הם צנחנים"…

רוח השריון של דדו הייתה צנחנות. בתוך קרב השריון של הצליחה של חטיבה 14 בפיקוד אמנון רשף, יש גילום מופלא של רוח צנחנית. אותו דבר גם בלחימת חטיבות 188 ו-7 ברמת הגולן. 'כוח צביקה' זה רעיון צנחני, שאתה נכנס לכיתור, אתה בבידוד ואתה לא חושש מזה. לכן תמיד אמרתי שכדי למצות את רוח השריון, נכון קודם ללכת ברגל…

דוגמה נוספת לרוח הפלמ"ח בשריון היו של סמג"ד גדוד 53, שמוליק אסקרוב, שניצב מול אזור הפריצה הסורי העיקרי. הוא ראה את העננים האדירים של האבק שיצר השריון הסורי מאחורי קו התלים. הוא קיבל פקודה לצאת מהמיקוד של הארטילריה ולהמתין לפקודות; אבל, כשראה את ענני האבק הוא עלה על קו התלים ופתח באש, בלי לקבל על כך אישור עד היום הזה. כתוצאה מכניסת השריון הישראלי ללוחמה, הושמדו כמעט חטיבה וחצי של שריון סורי.

דוגמה אחרת הייתה החלטתו של מח"ט מילואים  צעיר, חדש בתפקיד, אורי אור, לא לחכות להגעת כל כוח המילואים שתחת פיקודו, אלא לטפטף את הכוחות לפי הגעתם ישר לחזית, מהר ככל האפשר. זה שיבש את התכניות הסוריות וגרם לכך שכוח צביקה לא היה בעצם לבד. היו שם כוחות גדלים והולכים מחטיבת אור,בזכות החלטה עצמאית של מח"ט.

עוד דוגמה הייתה של מפקד חטיבה 7, יאנוש בן-גל, שהודיע לפקודיו בחטיבה – בניגוד להערכות הפיקוד – שזוהי מלחמה בעוד שבחטיבה 188 התכוננו ליום קרב בלבד.

פיקוד ומנהיגות במלחמה

הדבר המרתק בדדו הוא, שעוד בתחילת המלחמה ב-6 באוקטובר, הוא מטיל לצפון את העתודה המטכ"לית – העתודה היחידה שיש לו, אוגדת מוסה פלד – כי הוא מבין ששם נקודת התורפה ושם נדרש מאמץ עיקרי. כך הוא עושה גם עם הכוח האווירי. זה משתבש, כי בדרך משבשים את זה עוד אחרים.

את הסיפור הבא שמעתי יותר מפעם אחת מהאלוף מוסה פלד (ראו תמונה מימין). הוא עוסק במופת של יוזמה בשדה הקרב. היציאה להתקפת הנגד של מוסה פלד ב-8 באוקטובר. מרתק ללמוד את השוני במתקפות ה-8 באוקטובר: המתקפה המוצלחת ברמת הגולן – שיצרה תנאים למתקפת הנגד לעומק סוריה – לבין המתקפה הכושלת בסיני.

הפקודה שקיבל מוסה פלד מאלוף צפון, יצחק חופי (חקה), כשהוא מגיע ב-7 באוקטובר (היום השני למלחמה) לצומת צמח, הייתה לארגן קו הגנה שני ממערב לירדן. הוא ואריה שחר (הרמ"ט) ואברהם רותם (הסגן) היו משוכנעים שצריך למצות את התנאים להתקפת נגד כמה שיותר מהר.

אז הגיע לשם רב אלוף חיים בר-לב כשליח הרמטכ"ל, והם הצליחו לשכנע אותו. בר לב התקשר לדדו – ואת חלק מהשיחה הם דיברו בסרבו-קרואטית – ודדו אמר לו: "לך על זה".

עכשיו מה עושים? אלוף הפיקוד אמר לעשות משהו אחר, ומוסה מספר איך בר לב עלה איתו לפיקוד הצפון, ולפני שנכנסו לאלוף הפיקוד חופי (חקה) אמר בר לב למוסא: "סתום את הפה, אני אדבר… אני אסדר את זה". הם נכנסו אל האלוף. בר לב ניגש אליו, חיבק אותו ואמר: "דיברתי עם הרמטכ"ל, הוא ממש שמח על ההחלטה הנועזת שלך לצאת מחר להתקפת הנגד. הוא מברך אותך על זה". לפני שהם יצאו אמר חקה למוסה פלד: "תזכור: אם אתה נכשל, אני אמרתי לך להישאר בצד המערבי של הירדן, כי אין לנו כוח אחר".

זאת הייתה החלטה דרמטית, נועזת ביותר, והיא הטתה את הכף. דיברתי על זה עם גנרלים סובייטים שבאו לבקר ברמת הגולן, התזמון היה כזה, שהשריון הסורי פשוט התקדם מהר, והחי"ר לא הגיע בעקבותיו באותו הקצב, ולא הצליח להחזיק מערכי הגנה, כפי שמלמדת הדוקטרינה הסובייטית. לכן, התקפת הנגד בשלביה הראשונים הצליחה מאוד. בסיני קרה הפוך…

זה אחד הדברים המרתקים: צורת הפיקוד שבנה דדו במלחמה. האופן שבו הוא סמך על בר-לב (שהעביר לו את שרביט הרמטכ"ל שנה וחצי לפני המלחמה), שבעצם יצר מעין שלוחה של מוסד הרמטכ"ל; נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות; ודדו ובר לב יצרו את האפשרות, שרמטכ"ל יכול להימצא בו זמנית בשני מקומות… זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו… אינני מכיר הרבה רמטכ"לים ובעצם גם מג"דים שהיו עושים זאת.. קשה לראות מג"ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו… בטח לא רמטכ"ל…

על מסקנות ועדת אגרנט

ועדת אגרנט, ועוד ועדות חקירה, מגלמות תפיסת עולם מודרנית מכניסטית, שביסודה ההנחה שהכל בידי אדם ואם משהו השתבש ויצא משליטה, בואו נבקש את נקודת הכשל שמאחוריה עומד רשלן; ואין רשלנות שלא עומד מאחוריה רשלן. כך, ניגשים לוועדת חקירה כמו שניגשים לשאלה, מדוע אוטו לא הניע היום בבוקר. זה או קרבורטור או מצבר שצריך להחליף. זה מכניזם! באופן בסיסי זה מוביל לטעויות כשמדובר בחקירה של אירוע כמו מלחמה. גם בכלכלה זה ככה. דיברתי עם פרופסורים לכלכלה אחרי קריסת ליהמן ברדרז. הם מאמינים, שאם רק היו עושים שם את מה שכתוב בספרים, והיו יודעים את עבודתם נאמנה, זה לא היה קורה. זו אמונה שאומרת שהידע והמדע והמומחיות אמורים להבטיח אותנו מפני קריסה. תפיסת העולם התנ"כית – שהיא תפיסת העולם שלי – שהיא לחלוטין לא לוקחת את המודרנה כהבטחה שיכולה להתממש; ואומרת: יום יום הכל יכול לקרוס. במקום הזה, דדו, ברגע הקריסה, היה – הוא וכל המערכת שאתו עד אחרון החיילים – גיבורים.

אבל מעבר לזה, יש כמה הנחות שאינני מסוגל לקבל. למשל, אחד הדברים שוועדת אגרנט מצביעה עליהם: "אם רק היו פועלים לפי תורת הלחימה"… מה, דדו לא ידע את תורת הלחימה? ברן לא ידע את תורת חיל השריון שכתב? זו התפיסה המכניסטית שאומרת: יש הוראות, ואם רק היית ממלא אחר ההוראות, זה לא היה קורה… הבת שלי הייתה בת שלוש ואמא לא הייתה בבית. החליפו את שעון החורף לשעון קיץ. לקחתי אותה בבוקר לגן ואמרתי לה: "צריך למהר, לקחו לנו בלילה שעה". ואז היא אמרה לי: "אם אמא הייתה בבית זה לא היה קורה"… היא אדם מודרני. יש מישהו שאחראי…

גם בעניין של הערכת אויב לפי יכולותיו וכוונותיו – ועדת אגרנט באה בטענות עמוקות על זה, שיותר מידי התבססו על הערכת כוונות ולא על הערכת יכולות. זו טעות חמורה. במשך שנים מחזיק צה"ל ברמת הגולן גם כשהצבא הסורי היה אמור להיות איום ממשי במלוא תפארתו סדר כוחות קטן. אם היינו מחזיקים את סדר הכוחות הנדרש לפי הערכת יכולות, היינו אנחנו קורסים. אותו הדבר מאה אלף הרקטות של חיזבאללה. בהערכת יכולות הם יכולים עכשיו לתקוף אותנו בהפתעה. האם בשביל זה צריך להיות ערוכים עם מלוא סד"כ צה"ל עם המילואים? אין מצב. אי היכולת של הוועדה לתת קרדיט לכך שמחויבת הערכת כוונות, היא טעות מתודולוגית בסיסית בהבנת העולם האסטרטגי.

האם הירידה בכמות הפיגועים מסמנת את דעיכת גל הפיגועים בו אנו מתמודדים מאז ראשית השנה? ליהודי עם ציצית בידו קיים קריטריון פשוט להכיר שהלילה הסתיים: הלילה מסתיים מרגע "שיכיר בין תכלת ללבן". למלחמות ולתקופות מאבק לעומת זאת, אין בידינו קריטריון לקבוע מתי הן מסתימות. חברי האלוף יוסי בן חנן מגדיר נישואים כתופעה שמסתיימת כמה שנים אחרי שהיא נגמרת, מלחמה או תקופת מערכה היא אירוע מורכב פי כמה ורק ימים יגידו.

בינתיים אפשר לבחון מאזן הישגים למחוללי הטרור מצד אחד ולמדינת ישראל מצד שני. גם כאן ההישגים אינם נתונים לבחינה כמותית. האמריקאים איבדו בווייטנאם  כ -50000 חיילים, הווייטנאמים איבדו כמליון וחצי. האמריקאים ניצחו ברוב הקרבות אבל הפסידו במלחמה. ההישגים החשובים ברי הקיימא , נמדדים במגמות ובאינטרסים האסטרטגיים שהושגו מתוך המלחמה. גם בהיבט זה, לא ניתן עדין לחרוץ משפט על אירועי החודשים האחרונים. רק הערה אחת חשובה, כהערת אזהרה: יש לבחון שמא הדעיכה בהיקף האירועים נובעת מכך שלפי שעה מבחינת המאבק הפלסטיני, הטרור השיג הישג בעל חשיבות המעניק להנהגת הרשות הפלסטינית עוצמה חדשה לקראת שלב חדש במערכה המדינית. ההישג מתמצה בעיני בחידוש תנופת התעמולה מבית מדרשם של מבקשי הנסיגות בחברה הישראלית, למימוש הפרדות חד צדדית נוספת והפעם בירושלים.

אמנם גל הטרור הנוכחי לא  נהגה והובל על ידי מנהיג גלוי שהגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה שהתפתחה מסתמן מבחינת  הפלסטינים, אופק להשגת יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאובדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים ומתוך כך לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות, במגמה סוחפת.

מראשית ימיו ובמיוחד בעת החדשה במגמותיו האסלאמיות, הטרור מופעל בהגיון חובת ההשתדלות הזוכה בספר הזוהר לכינוי "איתערותא דלתתא". הטרור לכשעצמו אינו יכול לחולל במציאות את מלוא השינוי שמבקשים פעיליו לחולל והם לגמרי מודעים לקוצר ידם. אולם הם פועלים בתקווה שפעולתם תצית תבערה גדולה ומאליה תתחולל המגמה הרצויה להם. אכן גם אם הרוח המפעמת במנהיגי הג'יהאד היא רוח הסיטרא אחרא, יסודות הגיונם עומדים על קרקע מוצקה של אמונה. מבחינתם, לעת הזאת, הם פעלו את פעולתם ומנחה אותם הבנת העיקרון הבסיסי המנחה כל פעיל רדיקלי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". לפי שעה הצליחו בפעולתם לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות.

על פניה ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני  ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו. אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מובן להם היטב עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאיי דו קיום בצומת גוש עציון או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר, גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו, נצרת, עכו חיפה ובאר שבע.

ולגופו של עניין, בשאלת הכפרים והשכונות בירושלים (כפר עקב, מ.פ. שעפת, מ.פ. קלנדיה )שמצאו עצמם מחוץ לגדר ולחומת ההפרדה, שואלים אותי איך אני יכול להתנגד להזדמנות לשחרר מאחריותנו כמה עשרות אלפי פלסטינים, שממילא אינם מביעים נאמנות למדינת ישראל. עמדתי המתנגדת לביטול מעמדם כתושבי ירושלים, על מעמד התושבות הישראלית הכרוך בכך, נובעת מהבנת המסר הגלום בצעד כזה לכל אזרח החושש שמא מחר גם הוא ימצא עצמו מתגורר במרחב שמדינת ישראל בחרה משיקוליה לעוזבו. חשש זה עומד עשרות שנים ביסוד שימור הנאמנות של הדרוזים בגולן למשטר הסורי ולהסתייגותם מגילויי הזדהות פומבית עם מדינת ישראל. פתגם ערבי ידוע אומר: "אנחנו עם הקיר האיתן" (נחנא מע אל חייט אל וואקף). זו תמצית תבונת ההישרדות הבוחנת בכל יום מחדש על איזה "קיר" ראוי להישען.  שלטון שלא ישכיל לבטא במעשיו את איתנותו ולא יצליח לשכנע כי נוכחותו במרחב בת- קיימא, לא זו בלבד שלא יזכה באמון נתיניו, הוא אף ימצא אותם מעזים לחתור כנגדו. גם המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית, במלחמת העולם הראשונה  לא פרץ לפני שמנהיגיו, פייצל ואביו חוסיין, נוכחו לדעת כי בריטניה היא כנראה הקיר האיתן לעידן החדש. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם.  ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.

פורסם לראשונה ב"עולם קטן", 15 אפריל 2016. (תמונה: דובר צה"ל)