מה לאומי בביטחון הלאומי?

האם הירידה בכמות הפיגועים מסמנת את דעיכת גל הפיגועים בו אנו מתמודדים מאז ראשית השנה? ליהודי עם ציצית בידו קיים קריטריון פשוט להכיר שהלילה הסתיים: הלילה מסתיים מרגע "שיכיר בין תכלת ללבן". למלחמות ולתקופות מאבק לעומת זאת, אין בידינו קריטריון לקבוע מתי הן מסתימות. חברי האלוף יוסי בן חנן מגדיר נישואים כתופעה שמסתיימת כמה שנים אחרי שהיא נגמרת, מלחמה או תקופת מערכה היא אירוע מורכב פי כמה ורק ימים יגידו.

בינתיים אפשר לבחון מאזן הישגים למחוללי הטרור מצד אחד ולמדינת ישראל מצד שני. גם כאן ההישגים אינם נתונים לבחינה כמותית. האמריקאים איבדו בווייטנאם  כ -50000 חיילים, הווייטנאמים איבדו כמליון וחצי. האמריקאים ניצחו ברוב הקרבות אבל הפסידו במלחמה. ההישגים החשובים ברי הקיימא , נמדדים במגמות ובאינטרסים האסטרטגיים שהושגו מתוך המלחמה. גם בהיבט זה, לא ניתן עדין לחרוץ משפט על אירועי החודשים האחרונים. רק הערה אחת חשובה, כהערת אזהרה: יש לבחון שמא הדעיכה בהיקף האירועים נובעת מכך שלפי שעה מבחינת המאבק הפלסטיני, הטרור השיג הישג בעל חשיבות המעניק להנהגת הרשות הפלסטינית עוצמה חדשה לקראת שלב חדש במערכה המדינית. ההישג מתמצה בעיני בחידוש תנופת התעמולה מבית מדרשם של מבקשי הנסיגות בחברה הישראלית, למימוש הפרדות חד צדדית נוספת והפעם בירושלים.

אמנם גל הטרור הנוכחי לא  נהגה והובל על ידי מנהיג גלוי שהגדיר במפורש יעדים ומטרות. אולם במגמה שהתפתחה מסתמן מבחינת  הפלסטינים, אופק להשגת יעד משמעותי: לדחוף את הישראלים לאובדן אמון באפשרות לדו-קיום בממשקי החיים היום יומיים בין יהודים לערבים ומתוך כך לדחוף את הישראלים לסבב נוסף של מהלכי היפרדות, במגמה סוחפת.

מראשית ימיו ובמיוחד בעת החדשה במגמותיו האסלאמיות, הטרור מופעל בהגיון חובת ההשתדלות הזוכה בספר הזוהר לכינוי "איתערותא דלתתא". הטרור לכשעצמו אינו יכול לחולל במציאות את מלוא השינוי שמבקשים פעיליו לחולל והם לגמרי מודעים לקוצר ידם. אולם הם פועלים בתקווה שפעולתם תצית תבערה גדולה ומאליה תתחולל המגמה הרצויה להם. אכן גם אם הרוח המפעמת במנהיגי הג'יהאד היא רוח הסיטרא אחרא, יסודות הגיונם עומדים על קרקע מוצקה של אמונה. מבחינתם, לעת הזאת, הם פעלו את פעולתם ומנחה אותם הבנת העיקרון הבסיסי המנחה כל פעיל רדיקלי: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". לפי שעה הצליחו בפעולתם לחולל גל ישראלי חדש של מבקשי הפרדות.

על פניה ההצעה להיפרדות יכולה להראות כמשרתת את האינטרס הישראלי. היא מוצגת כמענה ביטחוני  ומה כביכול מבקשים ישראלים פרט ליציבות ולביטחון. למנהיגינו מייסדי המדינה היה ברור שאנו מבקשים הרבה מעבר לכך, וכדברי בן גוריון הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ואינו היעוד המרכזי למפעלנו. אבל נניח כאן לשאלת המהות ונתמקד בסוגיית הביטחון. ובכן צעדי היפרדות ובניין גדרות הם מבחינת הישראלים רק צעד ביטחוני בעל הגיון טכני, מבחינת הפלסטינים לעומת זאת, מדובר בצעד אסטרטגי אשר למרות התנגדותם למימושו, משרת את מטרתם. מובן להם היטב עד כמה מי שלא יוכל לקיים תנאיי דו קיום בצומת גוש עציון או בין ארמון הנציב לשכונת ג'בל מוכבר, גם לא יוכל להבטיח המשך דו קיום ביפו, נצרת, עכו חיפה ובאר שבע.

ולגופו של עניין, בשאלת הכפרים והשכונות בירושלים (כפר עקב, מ.פ. שעפת, מ.פ. קלנדיה )שמצאו עצמם מחוץ לגדר ולחומת ההפרדה, שואלים אותי איך אני יכול להתנגד להזדמנות לשחרר מאחריותנו כמה עשרות אלפי פלסטינים, שממילא אינם מביעים נאמנות למדינת ישראל. עמדתי המתנגדת לביטול מעמדם כתושבי ירושלים, על מעמד התושבות הישראלית הכרוך בכך, נובעת מהבנת המסר הגלום בצעד כזה לכל אזרח החושש שמא מחר גם הוא ימצא עצמו מתגורר במרחב שמדינת ישראל בחרה משיקוליה לעוזבו. חשש זה עומד עשרות שנים ביסוד שימור הנאמנות של הדרוזים בגולן למשטר הסורי ולהסתייגותם מגילויי הזדהות פומבית עם מדינת ישראל. פתגם ערבי ידוע אומר: "אנחנו עם הקיר האיתן" (נחנא מע אל חייט אל וואקף). זו תמצית תבונת ההישרדות הבוחנת בכל יום מחדש על איזה "קיר" ראוי להישען.  שלטון שלא ישכיל לבטא במעשיו את איתנותו ולא יצליח לשכנע כי נוכחותו במרחב בת- קיימא, לא זו בלבד שלא יזכה באמון נתיניו, הוא אף ימצא אותם מעזים לחתור כנגדו. גם המרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית, במלחמת העולם הראשונה  לא פרץ לפני שמנהיגיו, פייצל ואביו חוסיין, נוכחו לדעת כי בריטניה היא כנראה הקיר האיתן לעידן החדש. מדינת ישראל שתבטל את מעמד התושבות של תושבי שכונות קצה בירושלים, תתקשה להבטיח לתושבי עכו יפו ונצרת שלא יבוא יום ומשיקולי תועלת ו"שמירת רוב יהודי", לא תפגע גם במעמדם.  ביסוסו של חשד כזה הוא שמן על מדורת הטרור.

פורסם לראשונה ב"עולם קטן", 15 אפריל 2016. (תמונה: דובר צה"ל)

מתוך החרדה מהטרור והחרדה לשמירת הרוב היהודי בירושלים, גוברים הקולות להיפרדות משכונות ערביות במזרח העיר. מהלך שיצמצם את שטחה של העיר ואכן יקטין דרמטית את כמות תושביה הערבים. השאלה העיקרית, שאינה מבוררת, היא מה מהלך כזה יחולל למעמדה של ירושלים כעיר.

הפילוסוף הצרפתי דלז (Deleuze) הבחין בין מגמות מנוגדות המכוננות אוריינטציה שונה בין עיר בירה במרכז הארץ לבין 'עיר נמל' (במובן הרחב של מרכז בעל כובד כלכלי־תרבותי), דוגמת המגמות המכוננות את המתחים והזיקות בין וושינגטון לניו יורק, בין מוסקבה לסנט פטרבורג, בין בייג'ינג לשנגחאי. משמעותן של ערי הבירה במרחב מובנית מתוך הזיקה הטריטוריאלית כלפיהן מפנים הארץ. ערי הנמל מבנות את משמעותן הכלכלית והתרבותית מתוך רשת הזיקות שהן מקיימות לערי נמל אחרות, ברשת בינלאומית. בהיבט התרבותי, ערי הנמל בזיקתן ההדדית פתוחות יותר למשבי רוח גלובליים, אוניברסליים. עיר הבירה, לעומתן, בזיקותיה לפנים הארץ, מגלמת דווקא את ייחודה המקומי של התרבות הלאומית. בממד הכלכלי ערי נמל עשירות ומבוססות יותר, אולם, מדגיש דלז, חשוב לשמר את כוחה המרכזי של הבירה באופן שיגן עליה מפני כוח המשיכה של עיר הנמל.

הורדוס המלך שיסד ובנה את קיסריה כעיר נמל, התאמץ במקביל לכונן את ירושלים כמוקד רוחני ותרבותי. קיסריה יכלה להתקיים, ברשת ערי הנמל, גם ללא ירושלים. אכן, ערי הנמל שלחוף ימה של ארץ ישראל, עכו, קיסריה, יפו, שגשגו מאות בשנים, גם במציאות של דלות ושממת חורבן שאפיינו את פנים הארץ באותן שנים. אבל הורדוס הבין שלא תיכון מלכותו בארץ ללא טיפוח ירושלים כבירה.

עתיד התפתחותה של ירושלים תלוי ועומד. על הפרק מאבק קריטי על מרחב הפוטנציאל להרחבתה. האם זה ימוצה בפנייה מערבה, להרי ירושלים? או שיופנה לדרום ולמזרח, לגוש עציון ולמעלה אדומים? מה שקובע כיום אם יישובי מבשרת ירושלים הם פרבר של ירושלים או של תל אביב אינו המרחק הפיזי לאחת מהן, אלא רשת הזיקות היומיות: היכן עובדים, היכן קונים, להיכן מתכנסים לאירועי תרבות. גם אם יסופחו פרברים אלה מוניציפלית לירושלים, לא יהיה בכך כדי לשנות את רשת הזיקות הלוכדת אותם בדומיננטיות המטרופולינית של תל אביב. על מנת לחזק את מעמד ירושלים כעיר ולא רק כאוסף בתי מגורים סביב כמה מונומנטים ממלכתיים רשמיים, על ירושלים להיות בעצמה מרכז מטרופוליני. בהיבט זה, מה שקובע את מעמדה כבירת ישראל אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה ההופכים אותה למטרופולין.

במציאות המרחבית ההולכת ומתהווה, גוש עציון, יחד עם קריית ארבע, צור הדסה ובית"ר עילית מדרום, מעלה אדומים ממזרח וחבל בנימין מצפון, יחד עם בית שמש ממערב, מעניקים לירושלים רשת זיקות העושות אותה לעיר של ממש. במושגי תורת הרשתות, מתחולל כאן מאבק לא רק בין שתי ערים, אלא בין שתי רשתות. השאלה היא אם תתפתח ירושלים כעיר מטרופולינית, במרכזה של רשת זיקות מרחבית (כאלטרנטיבה חיונית לזו ההגמונית של תל אביב), או שסגירת מרחב הפוטנציאל להתפתחות ירושלים למרחב הסובב אותה יהפוך אותה לעיר פרברית הלכודה ברשת הזיקות הבלעדית של תל אביב. מבחינה זו, מגמת היפרדות בירושלים, גם כאשר תשמר את כל שכונותיה היהודיות שמחוץ לקו הירוק, תחזיר את ירושלים למעמדה המדוכא, לפני 1967, כעיר בקצה פרוזדור, כמבואה המסתעפת מהציר הדומיננטי המשתרע לאורך הים. מגמה כזו מסוכנת לא רק לירושלים כעיר, אלא לאיזון הנכון בין עיר נמל לעיר בירה שנדרשת מדינת ישראל לכונן.

 

פורסם לראשונה במגזין ליברל ב-14 במרץ 2016