Browsed by
תגית: ספרות

תהיו יותר שועלים

תהיו יותר שועלים

כמובטח בכותרת, ספרו החדש של צבי לניר, "פנקס הכיס של השועל", הוא מסע התבוננות "על השועליות שבנו כחשיבה וכדרך חיים". הספר, שפורסם באופן מקוון ב-2013 ורואה אור כעת בגרסה מודפסת ומעודכנת, מזמין את הקורא למבט בוחן על אורח חשיבתו והתנהלותו מול אתגרי המציאות המשתנה.

ההבחנה בין השועל והקיפוד, כמייצגים גישות שונות בהיגיון ההתנהלות של בני האדם, שימשה כבר את ישעיהו ברלין בספרו הידוע "הקיפוד והשועל", ואילו צבי לניר הצליח למקם את ההבחנה הזאת במקום הנוגע בימים אלה בכל אדם ובכל ארגון. הטלטלה הגלובלית ומשבר ההנהגה הפוקד את מדינת ישראל עם מגיפת הקורונה, יצרו להוצאת הספר הקשר מיוחד שאין מתאים ממנו לקליטת כיוון החשיבה שהספר מציע. הדיון בכללותו אמנם אינו מתמקד ישירות במשבר הקורונה, אבל בנוכחותה המעיקה של תודעת המצוקה הכרוכה בקשיי התקופה, ההבחנה שמעמיד לניר בין גישה שועלית לגישה קיפודית מזמינה בעת הזאת את ההשלכה המיידית למצבם של כל אדם יחיד ושל מוסדות המדינה.

בהשראת "מלחמה ושלום" של טולסטוי, ובייחוד באופן שבו תיאר את נפוליון מול גנרל קוטוזוב הרוסי, בחר לניר לתווך לנו את בסיס ההבחנה בין הקיפוד לשועל. נפוליון בקיפודיותו מצטיין בתכנון קפדני ובניהול מקצועי של המערכת הצבאית תחת פיקודו. גנרל קוטוזוב, לעומתו, מבטא היגיון אחר. הוא הצליח להביא לתבוסת נפוליון לא מכוח ניהול ותכנון קפדני, אלא מכוח "יכולתו להמתין לשעת הכושר שמזמנות לנו ההזדמנויות הלא מתוכננות מראש", בניצול פוטנציאל החורף הרוסי. זו השועליות בגילו מה המובהק.

בהמשך דבריו מדגיש לניר כי התשוקה לוודאות, סדר ויציבות אמנם נטועה עמוק בנפש האנושית, ואינה בלעדית לקיפודים, אולם הקי פודים מבקשים אותה באופן מובהק יותר, עד כדי תלות בכמיהה להיגיון מסדר אחד ויציב. השועלים, לעומתם –

"תופסים את המציאות כמצויה בתנועה מתמדת, שכדי להבינה ולגבש דרכי פעולה חדשות ההולמות אותה, הם נדרשים לשלב בכל פעם מחדש את האסוציאציות, התו בנות והידע הרלוונטי למצב החדש, ובאמצעותם לפלס מחדש את נתיבי התפיסה והפעולה שלהם, לכן הם לא מאמינים בתיאוריה אחת שתסביר את הכל…"

(עמ' 9)

בהקשר הקורונה, לדוגמה, רוב המומחים ל"ניהול אסטרטגי" במדינת ישראל מבקרים את מה שנראה להם כהיעדרו של ארגון מוסדי מדינתי, שהוכן מראש, לניהול המשבר. אלא שמשבר הקורונה כמצב חירום תקדימי וראשוני, מחייב משהו אחר. בניגוד לטיפול בתאונת רכבת, הדורשת מומחיות שיטתית מהסוג הקיפודי, כאן דרושה הסתגלות שועלית למצב כה חסר תקדים, עד כדי כך שהדחף הטבעי להסתמך בו על המתכונת הארגונית המוכרת שהיתה מוכנה מראש, היא המכשול המהותי להסתגלות נכונה.

בהשראת הבחנתו של לניר, מדובר בכשל מוסדי. מערכות ההכשרה למשרתי הציבור לפקידי הממשל הבכירים ולמפקדי צה"ל נוטות להכשרה שיטתית למודל הקיפודי. אלה המתאימים לכך הם, על פי רוב, אלה המוכתרים כמצטיינים. השועלים מוצאים עצמם נדחקים לשוליים, או שמצליחים בעל כורחם למלא אחר אמות המידה של סרגל המדידה הקיפודי. הבעיה היא שחשיבה אסטרטגית דורשת ביסודה הסתגלות לדינמיקת ההשתנות של מערכות מורכבות, תכונה שניתנת לכינוי במושגי לניר כחשיבה מה סוג השועלי.

בשש השנים שבהן פיקדתי על המכללה לביטחון לאומי, חוויתי מקרוב את הקשיים של בעלי הנטייה הקיפודית בלמידת הגיונן של מערכות מורכבות, עד כדי התכחשות לקיומן. טמון כאן הסבר מקיף לתופעה שבה מצטייני החשיבה הקיפודית מתגלים שוב ושוב כבעלי נכות בכל הקשור בהפנמת הגיונן של מערכות מורכבות. חבר שעימו שוחחתי על הספר הגיב בהסתייגות ימנית שמרנית, בחרדה מעוד הטפה לחשיבה ספקנית, פרוגרסיבית, פוסט מודרנית. אלא שההבחנה בין קיפודים לשועלים ממש אינה חופפת להבחנה בין ימין לשמאל, בין פרוגרסיבים לשמרנים. שני הצדדים במחלוקת סובלים כל אחד בדרכו ממידה רבה של חשיבה קיפודית.

המילים "פנקס הכיס" המשולבות בכותרת הספר, נותנות לספר את הכיוון המעשי המנחה אותו, כאילו משתייך לסוג הפנקסים הטכניים, כמו "פנקס כיס למפקד טנק". ה"שועליות" כדרך חיים רחוקה כמובן מלהיות ניתנת לרכישה במי לוי רשימת הוראות הפעלה. אולם כאן ייחודו של הספר, כמגיש לקוראים מבט פילוסופי, במאמץ להנגיש אותו כמדריך מעשי. בניגוד לספרי פילוסופיה, המעניקים לקוראים בעיקר תיאוריה מופשטת, הכתיבה של לניר מדלגת על העומס התיאורטי. בקפיצה מיידית אל החוויה המעשית המוכרת, הקורא מוזמן כמו ילד שקיבל כדור, לעלות למגרש ולהתחיל לשחק. עם המשחק יבוא השכלול.

צבי לניר / פנקס הכיס של השועל, הוצאת ספרי ניב, 225 עמ'


פורסם במוסף ״קוראים״ של ישראל היום, 22.10.20

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

קופסא שחורה – במצוקות ימינו

'קופסא שחורה' של עמוס עוז שיצא לאור  בדצמבר 1986, נראה כספר שהופיע טרם זמנו. הסיפור נארג ביד אמן ברצף מכתבים בין הדמויות,  חלוץ ראשוני בביטוי  מערכת המתחים המוכרת כיום בחברה הישראלית כמאבק ההגמוניה בין האליטות. את המתח הביא עמוס עוז לביטוי מלא עוצמה במאבק המתהווה בין שני  גברים – האחד בעלה הראשון של אילנה,  ד"ר אלכסנדר גדעון, והשני בעלה השני מישל אנרי סומו עמו התחתנה לאחר גירושיה. הראשון, ד"ר אלכס, בן לחלוצי העלייה הראשונה, נולד באחוזה רחבת ידיים על גבעה ליד בנימינה.  קצין שריון בקבע לשעבר, מפקד גדוד טנקים, גיבור קרבות השריון בסיני, המשיך בקריירה אקדמית בארה"ב, חוקר בעל שם לתופעות קנאות דתית. נטש את אשתו אילנה ואת בנו בועז, הותיר אותם בחוסר כל בגירושים אכזריים בגיבוי בית המשפט ועזב את הארץ. השני, מישל, נולד באוראן אלג'יריה. כנער עבר עם הוריו לפריס, למד ספרות בסורבון אך לא סיים, עלה לארץ ב-1960, מורה לצרפתית, חי בדירה דלה בירושלים, דתי מסורתי, ימני. ביניהם בועז, בנם המשותף הנטוש של אילנה ואלכסנדר, נער שוליים שאינו מוצא את מקומו, וילדה בת שלוש יפעת מדלן, בתם המשותפת של אילנה ומישל. בסבך המתחים,  גם דמותה של אילנה, בסבלה ומאבקי חייה בהתנהלותה בין שני בעליה, ראויה כמובן לקריאה פמיניסטית מחודשת.

אלכסנדר שחלה בסרטן, שב מאילינוי לבית אביו הריק. הצטרף שם לבנו בועז שהקים באחוזה קומונה חקלאית קטנה, עם כמה צעירות מחו"ל. בניגוד לרצון בעלה, אילנה הצטרפה אליהם, לטיפול באלכסנדר החולה מה שמביא את הדרמה לשיאה. בנקודה הזו הפליא עמוס עוז בביטוי העלבון של מישל סומו. מכתבו של מישל סומו הנבגד לאלכסנדר, ומכתב התשובה, ראויים לעיון עמוק. בחרתי משפטים נבחרים ממכתבו של מישל סומו:

"למר א. גדעון: מכתב זה תקבל על ידי שליח עוד לפני כניסת השבת… אשר לאשה האומללה השרויה במחיצתך (אילנה) היא תעמוד לגורלה. איך אראה את פניה וליבי חלל בקרבי? על פי מה שהואיל להבהיר לי לי אמש כבוד הרב בוסקילה, מעמדה הוא עדין בצריך עיון… שמעתי פה בירושלים מדברים עליך שאתה חסיד גדול מאוד של הערבים… אולי אם היית חושב אותי לערבי, אולי לפחות היית מתנהג אלי לפי העקרונות הנחמדים שלך כלפי הערבים? מה אתה היית לוקח לערבי את אשתו? את כבשת הרש? האמת שאתה אולי פרקליט גדול של הערבים, אבל את דם הערבים אתה שפכת כמים במלחמות ובטח גם בין המלחמות. בעוד שאני הבן אדם הלאומני והקיצוני כביכול, כל החיים שלי לא שפכתי דם. אפילו טיפה אחת. ולא הפלתי שערה מראש ערבי ארצה. אבל מה? אתה נחשב וותרן והומני ואני קנאי, אתה איש העולם ואני המוגבל צר האופק. אתה מחנה השלום ואני מעגל הדמים…

אתמול בערב בא אחי הביא בקבוק קוניאק וחיבק ונישק אותי, וככה אמר בעצב: אסור לנו להתחתן בהם. אלה נגועים באיזה משהו גרוע שאנחנו לא מבינים ולא מכירים ואנחנו צריכים להישאר בתוך שלנו שלא נידבק בהם ולא נידבק מהם.

למה אתחנן לפניך. אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה לכם החכמה והמשפט ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם לרבות בנין הארץ ולפעמים לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם…"

במכתב התשובה אלכסנדר מכיר במצוקת תמורות הזמן:

"הרהרתי בתלונות שבמכתבך. לו נותר לי עוד זמן, הייתי שולף אותך מבקתת השין-גימל שלך, עושה ממך גנרל, מוסר לך את המפתחות והולך להתפלסף במדבר. התרצה להתחלף מר סומו?

אתה מטיח בי שגזלתי ממך את "כבשת הרש"  ואת פירורי סעודתך. אבל בעצם אני הוא המלקט עכשיו פירורים מהשולחן הכשר שלך. אתה מאיים עלי ש"בקרוב אעמוד לגורלי, ואני כבר בקושי עומד. אתה שומע פעמונים והפעמונים הם כאן, בדיוק מעלי. מה עוד תבקש אדוני לאכול זבחי מתים?

אנחנו משמידים את עצמנו דווקא בגלל  "הכמיהות האצילות" אשר בנו. בגלל המחלה הרליגיוזית, בגלל הצורך היוקד "להיוושע". בגלל טירופי הגאולה. מהם טירופי הגאולה? רק מסווה להעדר כללי של כשרון בסיסי לחיים. זה הכישרון אשר כל חתול ניחן בו. ואילו אנחנו, בדומה ללווייתנים המנפצים עצמם אל החוף בדחף התאבדות המוני, סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים…" (עמ' 184-205)

עמוס עוז בקופסא שחורה הציב סיסמוגרף. סימן ברגישות קווי מתאר לתהליך שינוי ההולך ומעצב את החברה הישראלית: "משפחת ד"ר גלעד" הולכת ומפנה מקומה ל"משפחת מישל סומו". מתוך יגעות ודעיכה האליטה הישנה – למרות מקורות עוצמה שעדין בידיה – הולכת ומאבדת את מרכזיותה. קבוצות חדשות דתיות מסורתיות, שהגיעו מרקע תרבותי אחר הולכות ומתערות בהשפעתן על סדר היום הציבורי הישראלי.  במצוקות ימינו, 'קופסא שחורה'  כנבואה ספרותית מזמין קריאה מחודשת.

.