Browsed by
תגית: זהות

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

הדיון שהתלווה להחלטת בג"צ האחרונה בעניין גיוס החרדים, התמקד בשתי שאלות מעשיות: השאלה הראשונה האם צה"ל באמת זקוק לכולם? השאלה השנייה האם שינוי בחוק באמת יכול להביא לגיוסם?

מתוך היכרותי את צרכי צה"ל ברור לי כי צה"ל אכן זקוק להם. אולם בחרתי להתמקד בסוגיה אחרת- בשאלה מה מבטאת השאיפה לשוויון בנטל?

ובכן ממתי ולמה חשוב לנו שנטל השרות יהיה שוויוני? בארגון "השומר" בשיאו לא היו יותר ממאה וחמישים חברים והם לא שאלו "למה רק אנחנו ואיפה האחרים?". גם בשורות לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שנשאו בעיקר נטל הלחימה ושילמו מחיר דמים כבד – אחד מכל ארבעה נהרג – לא שאלו שאלות כאלה.  ידעו לקרוא לכל בחור וטוב לנשק להצטרף ולא התחבטו בשאלה "ואיפה כולם?" זו היתה רוח צה"ל לדורותיו: גם כיום מרבית הצעירים ממשיכים להתגייס מתודעת רצון, לא רק מתוקף חובת החוק. בטקס פרסי אופיר בשבוע האחרון, השחקן ליאור אשכנזי, הביע תודה לביתו העומדת להתגייס לצה"ל "מתוך רצון – לא רק מתוך חובת החוק". מזהירים מפני אובדן זהותו של צה"ל כצבא העם, כי לא כולם מתגייסים. אולם לא השאלה: כמה מתגייסים? קובעת אם זה עדיין צבא העם אלא השאלה- מכוח איזה מניעים מתגייסים? האם אני רוצה שגם האחרים יתגייסו?– התשובה בוודאי כן. האם אני וילדיי, נמשיך להתגייס, גם אם לא כולם יתגייסו? ככל שאני יכול להשפיע תשובתי היא לגמרי כן.

את מי משרתת אם כך הדרישה לשוויון בנטל?

באופן מפתיע, בממד הסמוי הדרישה לשוויון בנטל משרתת באורח זהה שתי קבוצות מנוגדות: ניאו ליברלים ראדיקליים – כקבוצת מיעוט , וחרדים לומדי תורה. המשותף לשתי הקבוצות הוא תפיסתם את המדינה והחוק כמתקיימים כעול על הפרט, בזיקת אמנה הדדית של חובות וזכויות בין המדינה לאזרח. בשתי הקבוצות לא מדברים על שליחות והתמסרות למען מדינה ומולדת- השרות הצבאי אינו יותר מנטל חוקי, שמוטב היה כמו במדינות המערב, שלא יתקיים. לשתי הקבוצות משותפת הציפייה להפוך את השרות הצבאי למשלח יד התנדבותי- במסגרת צבא מקצועי שכיר. המוזיקאי מתל אביב כמו תלמיד הישיבה מבני-ברק, לא יצטרכו יותר להצטדק על בחירתם לא לשרת. כאן טמון ההיגיון הסמוי הנטוע  במודע ושלא במודע, בתקווה כי הליכה עד הקצה בדרישה מלאה לשוויון בנטל, סופה להתנפץ על קרקע המציאות.  בהעדר יכולת המדינה לגשר בין אידאת השוויון, לבין היכולת החוקית המעשית לממשה, יבשיל לתקוותם הפתרון האחר: מעבר לצבא מקצועי שכיר, ביטול חובת גיוס מתוקף חוק, ופתרון סופי לבעיית השוויון בנטל.

בינתיים מצויה החברה הישראלית במאבק על זהותה להמשך דרכה. מגמות חדשות מושכות אותה מסדר יום של חברה חלוצית מגויסת שהובלה על ידי תודעת חזון לאומי משותף, אל עבר סדר יום של חברה צרכנית ליברלית ממוקדת בפרט – כמו ברלין וניו- יורק. חובת הגיוס שקולה בגישה זו לכל יתר החובות שהמדינה מטילה על הפרט, כמו תשלומי מיסים. כמובן, בניגוד למגמה זו, הגישה הישראלית המסורתית לדורותיה, העניקה לחובת ההתגייסות לצבא משמעות וערך שמעל לעצם חובת הציות לחוק.

בהבנה העמוקה שאין למדינת ישראל יכולת למענה ביטחוני מלא המושתת על צבא מקצועי, על ההנהגה הלאומית הישראלית, לברר ולעדכן את הסיפור שהיא מספרת לעם ולעצמה- שליחות ומשמעות למען אומה ומולדת, או רק חוק ואמנה אזרחית.

ערך השוויון בשיקולי בית המשפט העליון:

הציפייה לשוויון בנטל, עם כל היותה מובנת מאליה כרעיון ראוי, איננה מובן מאליו משפטי. אין במדינת ישראל חוק יסוד בעניין השוויון ולא במקרה המילה שוויון לא נכללה בלשון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אם שוויון היה מוסכם בחוק יסוד, חוק השבות לדוגמא – שעדין זוכה לתמיכה רחבה- היה עלול להימצא כבלתי חוקתי. כיצד אם כן באו השופטים לשלול את חוק הגיוס הקיים בטענה שאינו שוויוני? הדבר נעשה מתוך תפיסתם את התביעה לשוויון כנובעת מערכי כבוד האדם. סוגיה זו במלוא משמעויותיה מקיפה עולם ומלואו הרחק מעבר לתחומי חוק ומשפט. בית משפט הגבוה לצדק פעל בסוגיה זו בשתי מדרגות פרשניות שנויות במחלוקת, האחת כרוכה בעצם הבנתם את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כבעל תוקף חוקתי, וכביטוי לתפיסת חוק ומשפט מבוססת חוקה, מה שנחשב מחטף של השופט אהרון ברק. המדרגה השנייה התבטאה בהכללת ערך השוויון כפועל יוצא של כבוד האדם.

כאן נדרש דיון ציבורי מקיף וענייני, המגיע לדרישה לכינון חוק יסוד החקיקה.


פורסם לראשונה בליברל, 10.10.2017.