Browsed by
תגית: גיוס חובה

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

מוטיבציה ומנהיגות – צ'רצ'יל כמשל

דיווחו לנו כי המוטיבציה לשרות קרבי פחתה ונמצאת במגמת ירידה. באתי לערער על קביעה זו. לא שחקרתי את המצב ויש בידי ממצאים אחרים. עצם העיסוק במדידת מוטיבציה מופרך בעיני. מוטיבציה אינה תופעה פיזיקלית ומדד המוטיבציה אינו דומה למפלס מי הכינרת. מדע הפסיכולוגיה העוסק בתופעות אנושיות כמו מוטיבציה כמובן מודע למגבלות המדידה. המחלוקת שלי עם העוסקים בנושא נובעת לא רק מהספק שאני מטיל על שיטות המדידה והטיפול הפרשני בממצאים.  הטענה העקרונית שלי היא שהנתונים הללו על מוטיבציה לשרות בקרב המועמדים לשרות, הרבה פחות חשובה ממוטיבציה לשרות המתהווה במה שקורה לחייל בתוך היחידה. המוטיבציה הממשית מצויה  כולה בידי מפקדי הצבא: ממפקד הכיתה ועד הרמטכ"ל. מספרים על גנרל פטון שקיבל דיווח בעיצומה של ההתקדמות להכרעת גרמניה, על גדוד בחזית שסובל משחיקה ועייפות וזקוק להחלפה. תגובתו הייתה: "לא הגדוד עייף המג"ד עייף, תחליפו מג"ד". עיקר ההבדל בין השיגי יחידות טמון ברוח מפקדיהן. המוטיבציה הראשונית שמביאים המגויסים הצעירים חשובה, אך אינה הדבר הקובע את איכות היחידה. מרגע שנכנס החייל ליחידה קורים דברים אחרים חשובים פי כמה.

מאז ראשית גיוס החובה בצבאות ההמונים של אירופה במאה ה-19, נבנתה שיטה לבניית המוטיבציה לשרות מסור ומקצועי, מעורר כבוד, מתוך תהליך האימון ומתוך רוח היחידה. השיטה מבוססת על ההכרה שיש באדם כוחות שאינו מודע להם,  ובאימון וחישול שיטתיים מוציאים אותם מן הכוח אל הפועל. אצנים מנוסים יכולים לספר איך לילה לפני ריצת מרתון הם במשבר מוטיבציה. באופן אישי חוויתי יותר מפעם כיצד אני מגיע לריצה במוטיבציה נמוכה, מסביר לעצמי שבסך הכל באתי לעבור את המסלול בלי להשקיע ולפתע בתוך האווירה הסוחפת קורה משהו אחר, הדינמיקה של המרוץ מייצרת כוחות הנעה שמעבר למה שהבאתי עמי. זה הכוח המניע שנדרש לפתח ביחידות הצבא באופן שממש לא תלוי במדד המוטיבציה לפני הגיוס. בהבנה הזו נבנו יחידות המחץ בצה"ל שמעולם לא הוגדרו רשמית כיחידות מתנדבים, דוגמת יחידות חיל השריון וחטיבת גולני שגילו בכל מבחני הלחימה רוח לחימה נעלה.

של מי האינטרס למדוד מוטיבציה?

מה דוחף את הבאת הסוגיה לדיון ציבורי חוזר ונשנה? העניין קשור להבנתי באינטרס די גלוי: מכיוונים שונים בחברה הישראלית מבקשים שינוי במודל הגיוס: מבקשים לעבור מגיוס חובה לגיוס צבא מתנדבים מקצועי. מאותה סיבה חתרנית מרבים לעסוק בבעיית אי השוויון בחלוקת נטל הגיוס, בהבנה שהבאת הציבור לדרישה למימושה המלא בהליכה עד הקצה, תעורר תודעת משבר.  במצוקת העדר היכולת לממש שוויון מלא בגיוס, בתוספת העצמת החרדה ממגמת אובדן המוטיבציה, מבשילים את הפתרון האחר: צבא מקצועי כמשלח יד. כל אזרח יבחר את משלח ידו: מי שיתאים לו יבחר להיות חייל ואחרים יבחרו ככל שיתאים להם: המוזיקאי יתמסר לאומנותו, כמו לומדי התורה. אם לא תהיה חובת גיוס בחוק, לא יהיו יותר משתמטים מחובת גיוס ומי שאינו מתגייס פטור מהתנצלות.

למעשה קיימות כאן שתי שאלות נפרדות ושונות: האחת שאלה ביטחונית מעשית, האם בנסיבות הביטחוניות הקיימות יכולה מדינת ישראל, לשנות את מודל הגיוס, מגיוס חובה לצבא מתנדבים מקצועי שכיר? השאלה השנייה, בהנחה שזה אפשרי האם זה בכלל רצוי לנו?

.מההיבט המעשי, התשובה לגמרי ברורה: למדינת ישראל שבמסגרתה יתגייסו רק אלה שיבחרו בקריירה צבאית במסגרת צבא שכיר – לא תהיה יכולת להעמיד יותר משתי חטיבות חי"ר וחטיבת שריון אחת, זה פחות או יותר המצב בצבא אנגליה. לא ברור איזה איכות תתייצב לשרות בגיוס כזה וכיצד ימלאו שורות לתפקידים מקצועיים מיוחדים כמו יחידת 8200. מעבר לכך, המענה לאיומים ביטחוניים רחבי היקף דורש מסה של כוחות בהן משולב מערך מילואים רחב היקף. מהיכן יגויסו חיילי המילואים אם לא עברו חישול ואימון בשרות החובה?

מקובל להעריך כי מה שמנע בעשורים האחרונים מלחמה קונבנציונלית רחבת היקף נגד מדינת ישראל מסוג מלחמת יום כיפור ומה שנדרש כדי להמשיך למנוע מלחמה כזאת, הוא קיומה הידוע של מסה צבאית פעילה וכשירה שבשעת מבחן יכולה להיקרא לדגל. מבחינה זאת אין מדינות אירופה יכולות להוות עבורנו מודל, ובוודאי לא גרמניה ודנמרק. לארצות הברית לעומתם, צבא רחב היקף ויעיל, הוא אכן צבא שכירים, אלא שהם מגייסים אותו מתוך אומה של 350 מליון. והיכן אנחנו? משיקולים אלה, בתנאים הקיימים ואף בעתיד החזוי, מעבר לצבא שכיר מקצועי הוא רעיון חסר אחריות.

גיוס החובה כערך

גם אם ישנה אפשרות למודל גיוס אחר, לבן גוריון היתה עמדה ברורה בסוגיה:

"במדינת ישראל פועלים כוחות מפרידים ומפוררים…רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד בעיצוב דמותו של העם הנוצרת במדינת ישראל. תפקיד חינוכי זה בצבא הוא לא רק צורך לאומי פנימי אלא גם תנאי הכרחי לביטחוננו."

(כוכבים ועפר, עמ' 36)

מעבר לתרומה המלכדת ובונה אומה, כמקום מפגש יחיד לכלל האזרחים, לשרות הצבאי תרומה בחינוך הפרט לאזרחות מועילה. השרות בצה"ל, הוא למעשה בית הספר המשפיע ביותר במערכת החינוך הישראלית. הנשיא לשעבר שמעון פרס במפגשיו הרבים עם חיילי צה"ל ומפקדיו חזר ושיבח את צה"ל בתרומתו החינוכית. הוא נהג לשאול:

"מי יכול לקחת בני נעורים, לדרוש מהם סדר יום תובעני, להעיר אותם בטרם בוקר, ללמדם אחריות וחובה מקצועית? בלי צה"ל הם היו ישנים עד עשר בבוקר."

אכן מתקיימת מחלוקת על המגמה הרצויה בעיצוב עתיד פני החברה הישראלית. האמירה שהמגמה הקיימת מובילה לקראת סיום מודל צבא העם, בעצם אומרת לנו שהרכבת כבר יצאה מהתחנה. אלא שבכל הקשור למאבקים על אופייה של החברה, אין רכבות שייצאו מהתחנה.

עתיד צה"ל כצבא עם, כרוך אם כן במאבק חברתי, ונתון במידה רבה להשפעת המנהיגים. השפעתו של צ'רצ'יל על הנהגת האומה ברגעיה הקשים של תחילת מלחמת העולם השנייה, היא מופת לאופן בו יכולה מנהיגות לעצב מוטיבציה וחוסן לאומי. הסרט החדש "השעה האפילה" מדגים סוגיה זו במלוא מורכבותה ובמלוא עוצמתה. מומלץ לצפות בסרט עם סוגית המוטיבציה לגיוס ומודל הגיוס ברקע. מוטיבציה כמו תופעות אחרות ברוח האדם, נתונות להשפעה. בתחומים אלה, מה שקורה אינו בהכרח מה שיקרה. הכל נתון לשינוי במיוחד רוח האומה וחייליה, הנתונה להשפעתה המידית של מנהיגות בעלת השראה.


פורסם לראשונה בישראל היום 19.1.18

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

השאיפה לשוויון בנטל – הגלוי והסמוי

הדיון שהתלווה להחלטת בג"צ האחרונה בעניין גיוס החרדים, התמקד בשתי שאלות מעשיות: השאלה הראשונה האם צה"ל באמת זקוק לכולם? השאלה השנייה האם שינוי בחוק באמת יכול להביא לגיוסם?

מתוך היכרותי את צרכי צה"ל ברור לי כי צה"ל אכן זקוק להם. אולם בחרתי להתמקד בסוגיה אחרת- בשאלה מה מבטאת השאיפה לשוויון בנטל?

ובכן ממתי ולמה חשוב לנו שנטל השרות יהיה שוויוני? בארגון "השומר" בשיאו לא היו יותר ממאה וחמישים חברים והם לא שאלו "למה רק אנחנו ואיפה האחרים?". גם בשורות לוחמי הפלמ"ח במלחמת העצמאות, שנשאו בעיקר נטל הלחימה ושילמו מחיר דמים כבד – אחד מכל ארבעה נהרג – לא שאלו שאלות כאלה.  ידעו לקרוא לכל בחור וטוב לנשק להצטרף ולא התחבטו בשאלה "ואיפה כולם?" זו היתה רוח צה"ל לדורותיו: גם כיום מרבית הצעירים ממשיכים להתגייס מתודעת רצון, לא רק מתוקף חובת החוק. בטקס פרסי אופיר בשבוע האחרון, השחקן ליאור אשכנזי, הביע תודה לביתו העומדת להתגייס לצה"ל "מתוך רצון – לא רק מתוך חובת החוק". מזהירים מפני אובדן זהותו של צה"ל כצבא העם, כי לא כולם מתגייסים. אולם לא השאלה: כמה מתגייסים? קובעת אם זה עדיין צבא העם אלא השאלה- מכוח איזה מניעים מתגייסים? האם אני רוצה שגם האחרים יתגייסו?– התשובה בוודאי כן. האם אני וילדיי, נמשיך להתגייס, גם אם לא כולם יתגייסו? ככל שאני יכול להשפיע תשובתי היא לגמרי כן.

את מי משרתת אם כך הדרישה לשוויון בנטל?

באופן מפתיע, בממד הסמוי הדרישה לשוויון בנטל משרתת באורח זהה שתי קבוצות מנוגדות: ניאו ליברלים ראדיקליים – כקבוצת מיעוט , וחרדים לומדי תורה. המשותף לשתי הקבוצות הוא תפיסתם את המדינה והחוק כמתקיימים כעול על הפרט, בזיקת אמנה הדדית של חובות וזכויות בין המדינה לאזרח. בשתי הקבוצות לא מדברים על שליחות והתמסרות למען מדינה ומולדת- השרות הצבאי אינו יותר מנטל חוקי, שמוטב היה כמו במדינות המערב, שלא יתקיים. לשתי הקבוצות משותפת הציפייה להפוך את השרות הצבאי למשלח יד התנדבותי- במסגרת צבא מקצועי שכיר. המוזיקאי מתל אביב כמו תלמיד הישיבה מבני-ברק, לא יצטרכו יותר להצטדק על בחירתם לא לשרת. כאן טמון ההיגיון הסמוי הנטוע  במודע ושלא במודע, בתקווה כי הליכה עד הקצה בדרישה מלאה לשוויון בנטל, סופה להתנפץ על קרקע המציאות.  בהעדר יכולת המדינה לגשר בין אידאת השוויון, לבין היכולת החוקית המעשית לממשה, יבשיל לתקוותם הפתרון האחר: מעבר לצבא מקצועי שכיר, ביטול חובת גיוס מתוקף חוק, ופתרון סופי לבעיית השוויון בנטל.

בינתיים מצויה החברה הישראלית במאבק על זהותה להמשך דרכה. מגמות חדשות מושכות אותה מסדר יום של חברה חלוצית מגויסת שהובלה על ידי תודעת חזון לאומי משותף, אל עבר סדר יום של חברה צרכנית ליברלית ממוקדת בפרט – כמו ברלין וניו- יורק. חובת הגיוס שקולה בגישה זו לכל יתר החובות שהמדינה מטילה על הפרט, כמו תשלומי מיסים. כמובן, בניגוד למגמה זו, הגישה הישראלית המסורתית לדורותיה, העניקה לחובת ההתגייסות לצבא משמעות וערך שמעל לעצם חובת הציות לחוק.

בהבנה העמוקה שאין למדינת ישראל יכולת למענה ביטחוני מלא המושתת על צבא מקצועי, על ההנהגה הלאומית הישראלית, לברר ולעדכן את הסיפור שהיא מספרת לעם ולעצמה- שליחות ומשמעות למען אומה ומולדת, או רק חוק ואמנה אזרחית.

ערך השוויון בשיקולי בית המשפט העליון:

הציפייה לשוויון בנטל, עם כל היותה מובנת מאליה כרעיון ראוי, איננה מובן מאליו משפטי. אין במדינת ישראל חוק יסוד בעניין השוויון ולא במקרה המילה שוויון לא נכללה בלשון חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. אם שוויון היה מוסכם בחוק יסוד, חוק השבות לדוגמא – שעדין זוכה לתמיכה רחבה- היה עלול להימצא כבלתי חוקתי. כיצד אם כן באו השופטים לשלול את חוק הגיוס הקיים בטענה שאינו שוויוני? הדבר נעשה מתוך תפיסתם את התביעה לשוויון כנובעת מערכי כבוד האדם. סוגיה זו במלוא משמעויותיה מקיפה עולם ומלואו הרחק מעבר לתחומי חוק ומשפט. בית משפט הגבוה לצדק פעל בסוגיה זו בשתי מדרגות פרשניות שנויות במחלוקת, האחת כרוכה בעצם הבנתם את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, כבעל תוקף חוקתי, וכביטוי לתפיסת חוק ומשפט מבוססת חוקה, מה שנחשב מחטף של השופט אהרון ברק. המדרגה השנייה התבטאה בהכללת ערך השוויון כפועל יוצא של כבוד האדם.

כאן נדרש דיון ציבורי מקיף וענייני, המגיע לדרישה לכינון חוק יסוד החקיקה.


פורסם לראשונה בליברל, 10.10.2017.