Browsed by
תגית: אמונה

לדעת להשתנות

לדעת להשתנות

השאלה 'מה נשתנה?' בפתיחת ההגדה של פסח, ידועה כשאלת מפתח בכל ניווט אסטרטגי. הכישלונות הגדולים בעסקים, באהבה, בפוליטיקה, כמו גם בענייני המלחמה, מתחילים בהתעלמות משינוי המתחולל. בני אדם וארגונים מתרסקים בהתכחשות לחובה לברר בכל יום מחדש מה השתנה. את כישלון מפלגת הימין החדש, ילמדו עוד שנים ככרוך באי היכולת לזהות בתוך כדי ההתהוות את מגמות השינוי. מרגע שהתייצבו כנגד נתניהו שלושה רמטכ"לים, במאבק ישיר וממוקד, המערכת השתנתה והתארגנה מחדש. נתניהו ובוחריו, הפנימו כי במאבק הזה נדרש ניצחון אישי מוחלט. לנוכח השינוי, שתיית הקולות מיתר מפלגות הימין, הפכה לבלתי נמנעת. כאשר נתניהו הגדיר עצמו מחדש כימין מובהק. פוטנציאל הכישלון של בנט ושקד, כצפוי מראש הועצם.

בהצבת השאלה 'מה נשתנה' במרכז הערב, מתבטא ההבדל הגדול בין מה שנדרש מיהודי ביום הכיפורים, כיום של חשבון נפש, לבין מה שנדרש מיהודי בליל הסדר. את חשבון הנפש המוסרי ביום הכיפורים עורך כל אדם לעצמו, בינו לבין אלוהיו. את סיפור יציאת מצרים, המתמקד לאור מה שקרה אז, בבירור מה שקורה עכשיו, בציפייה לגאולה עתידית, לא יכול אדם לערוך רק עם עצמו. משוואה במתמטיקה ניתן לפתור לבד, אלה שפתרו אותה בקבוצה יגיעו בדיוק לאותה התוצאה. השאלה על מגמות המציאות ומצב החרות, היא שאלה אחרת. הבירור שלה על ידי אדם לבדו, או על ידי קבוצה בדיון משותף, יכול להוביל לסיפור שונה ולמסקנות שונות. מכאן ההכרח בהתכנסות המשפחה. הבירור הזה, הכרוך בסיפור יציאת מצרים כרקע לסיפור אודות המציאות המתהווה, חייב להתרחש בצוותא משפחתית.

ההגדה כהזמנה לסיפור חדש

זו המתכונת הפתוחה של ההגדה של פסח: יותר משהיא באה לספר סיפור מוכר, על מה שהיה, היא פותחת פתח להזמנת המשתתפים לספר את סיפורם המתחדש, במבט מן העבר, אל מצוקות ההווה והעתיד. כזה היה לפי ההגדה ליל הסדר של רבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי עקיבא ורבי טרפון "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה , עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

כשהכל משתנה, השאלה איננה רק מה משתנה, אלא גם כיצד מתארגנים בהתאם לשינוי וכיצד משתנים. זה מבחן החרות בדרישה לנהל באופן יזום את ההתמודדות במציאות המשתנה. כאן מתחיל מבחן המנהיגות. כשהכל זורם ביציבות במתכונת המוכרת, בערכים המוסכמים, ההנהגה מתנהלת כמו קטר על מסילה. כשמציאות משתנה, מתגלים מתחים חדשים, מתבקש בירור לדרך חדשה מחוץ למסילה הקיימת. במקום הזה חייבים להתכנס ולספר סיפור חדש. על רקע סיפור יציאת מצרים, עם בירור השאלה מה נשתנה, מוצבת על שולחן הסדר זיקה ישירה בין חרותו של אדם לבין המודעות הנדרשת לו לכל מה שהולך ומשתנה סביבו. לנוכח השינוי, בן החורין מבקש לשלוט במצבו ובזהותו, להצליח לא להיסחף בבלי דעת וללא שליטה בזרמי השינוי.

המאמינים תולים תקוותם בפוטנציאל השינוי

בראיון הרחב שהעניק יחיא סינואר לידיעות אחרונות (יום שישי 5 אוקטובר 2018) בתשובה לשאלה המסיימת: "נראה שיש לך המון אמונה" ענה סינואר: "אני רק יודע שהגיע הזמן לשינוי." האדם המאמין מזכיר לעצמו בכל יום מחדש כי גם זריחת החמה בכל בוקר מחדש הייתה יכולה שלא לקרות. מנקודת מבט ביקורתית, ולא רק מכוח האמונה, מה שנראה לאדם כחוקיות יציבה של חוקי שמיים וארץ אינו אלא אשליה. המציאות ביסודה משתנה ולא בהכרח זורמת ומתפתחת בחוקיות יציבה. יש בכך איום לאדם המבקש יציבות אבל גם תקווה. האיום טמון בחרדת האדם לאבד מה שהשיג – איום למול ציפייתו שהישגיו ונכסיו ימשיכו לעמוד על מקומם. מצד שני, פוטנציאל השינוי הוא מקור התקווה עבור מי שמייחל לשנות את מצבו לטובה. האמונה בכוח השינוי היא מקור תקוות הגאולה. זה תפקידו האקטואלי של סיפור יציאת מצרים כמקור ההשראה למאמינים כי הבלתי אפשרי היום יכול מחר להיות אפשרי.

כיצד ראוי להשתנות?

באביב 2009, לאחר כינון ממשלת נתניהו הגעתי כמפקד המכללה לביטחון לאומי לביקור לימודים בוושינגטון. היו אלה שבועות ראשונים של ממשל אובמה. בסקירה שנתן גנרל אמריקאי לקבוצת הקצינים הישראליים שהיו עמי אמר: "הכל הולך ומשתנה. מדיניות הממשל ביחסו למזרח התיכון משתנה, גם יהדות ארה"ב משתנה. אנו נכתיב פתרון ואתם תאלצו להסתגל לשינוי." בסיום דבריו הענקתי לו חנוכיית כסף שהבאתי עמי מהארץ, והסברתי: "החנוכייה מסמלת עבורנו את המאבק שניהלו המכבים כנגד השינוי ההלניסטי הגלובלי. בכל שנה בחנוכה, אנו מנחילים את מורשת המאבק, בתקווה שנמשיך לעמוד ולהתמודד מול כוחות שינוי בלתי רצויים."

כשהכל משתנה משתנים גם כלי המדידה

יהודה עמיחי בשיר ידוע, מספר על אביו שהנחיל לו בצוואה את עשרת הדברות והוסיף עוד שתיים: "הדיבר האחד עשר: לא תשתנה. הדיבר השנים עשר: השתנה, תשתנה." כנראה שכדי להצליח לא להשתנות צריכים לדעת היכן ובמה כן להשתנות. את האיזון בין שני הציוויים המנוגדים צריך אדם בן חורין לברר מידי יום מחדש. אי היכולת להסתגל לשינויים נדרשים עלולה להוביל אדם, ארגונים וגם מדינה עד כדי התפרקות. זה מבחנה של מנהיגות ביכולת לנווט את ההשתנות הנדרשת באורח המשמר נאמנות לחזון המורשת, תוך גילומו בצורות פעולה מתחדשות. זהו בימים אלה האתגר המרכזי למפעל הציוני ולמדינת ישראל. ארגונים כמו התנועה הקיבוצית, שאיחרו להסתגל לכורח להשתנות תוך שימור ערכי היסוד, יכולים ללמד על חיוניות האתגר.

כשמתרחש שינוי כולל, במיוחד כאשר גם כלי המדידה לבחינת השינוי הולכים ומשתנים, אפשר לאבד גם את עצם היכולת לתאר את השינוי. כאן מתחיל הבירור הרציני בשאלה מה השתנה, בהכרת הצורך לבירור מחודש גם לגבי אמות המידה ומושגי היסוד הבוחנים ומתארים את השינוי. לשם כך, כה נדרשת התכנסות המשפחה. במצווה 'והגדת לבנך', מונח פוטנציאל המתח המתהווה במשפחה, בין האב המופקד על הנחלת מורשתו לבין הדור הצעיר הפתוח אל האופק החדש. במפגש הטעון הזה, בעימות בין זהות האב לזהות הבן, מתבקש משהו משמעותי פי כמה מעצם הנחלת סיפור העבר. מתוך המפגש, במציאות המשפחתית סביב לשולחן הסדר, מתהווה הבירור המחודש למשמעותו הנוכחת של הסיפור. במפגש הבין דורי, על רקע סיפור הגאולה הקדום, נוצרים התנאים המאפשרים את ברור העומק בשאלה מה השתנה?

הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) הסביר כך את תפקיד מורי הדרך לעם ישראל המכונים 'אבות' בניגוד לכינוי 'רב' – 'אברהם אבינו' לדוגמה למול 'משה רבנו':

"הם זוכים להיקרא אבות לא רק משום שקיבלו את שנמסר להם, אלא משום שהם מסוגלים להכיל את כל מה שהוכתר בהצלחה בדורות הקודמים ולסכם אותו לשם מסירה הלאה." (מדרש בסוד ההפכים, עמ' 106)

זו נבואת הנביא מלאכי הנקראת בשבת לפני הפסח:

"הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם."

למול הכורח המתמיד בהסתגלות נכונה לאתגרי שינוי והשתנות, נקודת חיבור חדשה בזיקת שיבה הדדית בין דורית, היא בשורת גאולה. התהליך הזה לא רק זקוק ביסודו להתכנסות המשפחה הוא גם מכונן את משמעותה.


גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה בעיתון ישראל היום בערב פסח תשע"ט.

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון: מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהיתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב־11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם: האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עימה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מן המרחב הפוליטי־ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

דווקא על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות: האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון. המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל־קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל־קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.
בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, תחושת ההזדמנות נובעת מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.


פורסם לראשונה ב'ישראל היום', 25.8.17.

צילום משותף ברישיון מתוך ויקי שיתוף. הועלה על ידי  Frankie Fouganthin.

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו?  קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב,  חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה  ננטשה לשנים ארוכות.  בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית  בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי,  ושנית בממד התודעה, בכינון  אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.

האריה השואג, תל חי
תל חי – תבוסה בקרב, ניצחון במערכה (מתוך ויקי שיתוף)

מנהיגים והוגים  רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג  לספר כיצד חיילי ארה"ב  אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית.  ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל.  בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים.  מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת.  בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.

תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.

ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו  פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.

קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף  לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע.  מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת  מפגיעה בלגיטימיות  של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:

  1. עם ישראל אוהב את חייליו ושוטריו. לא תהיה סליחה על פגיעה בגופו או בכבודו של אחד מהם.
  2. בדרכי המאבק ראוי להישמר מהתנהלות המתויגת בדימוי: "פורעי חוק". דימוי כזה יסייע ליריבינו להרחיקנו מאהדת העם. בכל הצעדים הננקטים חשוב לשמור חיבור אל רוב שכבות העם, לאלה הממשיכים להאמין  כי אנו פועלים לרשת את מולדתנו בזכות  הבטחת ה' לאברהם יצחק ויעקב.
  3. להימנע מהצגת המאבק כממוקד באינטרס נדל"ני מגזרי- ציוני דתי. לא על נכסי המגזר נאבקים, גם לא על עצם זכות הקניין של תושבי עמונה. ערכי זכות הקניין וזכויות אדם לא עמדו למפעל ההתנחלות בעומדו בפני בית המשפט העליון בימי המאבק בתכנית ההתנתקות ואף לא עתה. זכויות הקניין, עם כל חשיבותן, לא הן העיקר במאבק הזה. כאן מדובר על הרבה מעבר לכך. אנשי עמונה כחלוצים למען העם, נאבקים על עתיד הבית היהודי בארץ ישראל, למען עתידם של דורות יהודים מכל חלקי העם בארץ ובתפוצות, שימצאו בעתיד בית ונחלה ביהודה ושומרון.

בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות  אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם,  במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.

עמונה
כל בית שנהרס ניצחון לחמאס (האמנם?) מתוך ויקי שיתוף

מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך  חולשה,  אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט.  מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.

באהדה ובהערכה  לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

חטא המרגלים כחטא יהודי מתמיד הולך ונמשך

לחטא העגל היתה כפרה. לא לחטא המרגלים. חטא העגל היה אירוע קשה אבל העגל נותץ והאירוע נסגר. חטא המרגלים הולך ונמשך כדברי משה בספר דברים על חטא זה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם" (דברים, א', ל"ב). אינכם מאמינים –
בהווה מתמשך, לא בעבר. זה הולך ונמשך עד עצם ימינו. הרמב"ן שם אומר: "בדבר הזה שאני מבטיחכם לרשת את הארץ, ואין עכבה אלא מחוסר אמנה".

את חטא העגל אולי ניתן היה לגלגל על הערב-רב שעלה ממצרים, כמוזכר במפרשים. לא את חטא המרגלים. עשרת מנהיגיי השבטים שחוללו את החטא היו נבחרי האומה. מדובר כנראה בחטא היהודי המובהק ביותר. חטא הנוגע גם לצדיקי הדור. ברגע של משבר, אחרי הכישלון בעי, עם נפילת ל"ו מלוחמיו, גם יהושע התבטא במנגינת חטא המרגלים באומרו: "אהה אדוני, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן." (יהושע, ז', ז')

אין כמו חטא המרגלים כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה. אמונתו של הנוצרי עוסקת במופשט, בייחוס אמונה לרעיון. אמונתו של היהודי המאמין נבחנת יותר מכל, בעולם המעשה. במוכנות להעז ולפעול כמו בחובה להיחלץ למלחמה לירושת הארץ, למרות הסיכונים הגלויים והחרדות. אמונה בהיבט זה ניכרת בעיקר בדפוס קבלת ההחלטות, בנחישות הפעולה.

על פרשת ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח נאמר שהיא תיקון לחטא המרגלים. התיקון העיקרי טמון להבנתי בציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם." מפרשים עמדו על הממד הלשוני המשותף בין שליחות המרגלים "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" , לבין האיסור : "ולא תתורו אחרי עינכם". לפנינו ציווי עמוק הכרוך ביסוד היסודות של פעולת אדם מאמין בהוויית המעשה. לפעמים המציאות בנתוניה הגלויים לעין, יכולה לגרום לחרדה, להיסוס עד כדי להצדיק באורח תבוני את הכורח המציאותי להימנעות מפעולה. בעצם הציווי ולא תתורו אחרי עינכם, מונחת תפיסת יסוד והנחיה לאופן בו ראוי לקיים הערכת מצב לקראת פעולה: הממשות האמיתית חבויה על פי רוב דווקא בממדים הסמויים מן העין. הממד הגלוי לעין, עלול להוליך שולל. בכך חטאו המרגלים, בהליכה שבי אחר מראה עיניהם. הערים אכן היו בצורות, והעם נראה עז ובאמת היו שם גם ילידי ענק. אבל זו רק המעטפת החיצונית הגלויה לעין. מה שמתגלה למראה עיניים הוא מה שקורה לא מה שיכול לקרות. הפוטנציאל למה שיכול לקרות בעיקרו סמוי מן העין.

מכאן ראוי ללמוד כיצד ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז לפעול. בהתנהלותו המעשית בגילום הבנה זו, היה בן גוריון גדול המאמינים, בהדגשה מתמדת כי הקשר בין מה שקורה לבין מה שיקרה אינו הכרחי. זה מה שמעניק סיכוי ותקווה לפעולה החותרת לשינוי המציאות. בראשית ימי מלחמת העצמאות, כאשר המצב הגלוי נראה קשה עד כדי סכנת חורבן, כאשר נשיא ארה"ב טרומן שקל פניה למועצת הביטחון לעכב את יציאת הבריטים מתוך הערכתו שאין ליהודים סיכוי, הסביר בן גוריון למטה הכללי: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? (ייחוד ויעוד, עמ' 23)

מלחמת העצמאות בתש"ח, היתה שעה גדולה של תיקון לחטא המרגלים. יומיים לפני הכרזת המדינה בג' אייר בבירור בישיבת מנהלת העם, ניתח בן גוריון את המצב הקשה לאשורו והציג את התרחישים הצפויים להתפתח לנוכח הכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא הציג את האיום לפלישת חמישה צבאות ערב ובין היתר אמר: "ואם לראות את הדברים כמות שהם, לא "אילו היה", אלא כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם לאבדת נקודות וגם אבדת אנשים וגם להזדעזויות קשות בתוך הציבור… תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, ואם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, נוכל לעמוד וגם לנצח. ולא בלי אבדות והזדעזויות קשות, ולכך יש להכשיר הישוב." שעתיים לפני מעמד הכרזת המדינה, שיגר חיים ויצמן הנשיא הראשון מיברק תמיכה לבן גוריון ממיטת חוליו בז'נבה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמיים. אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל".

בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן היתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עיננו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי", באמצעותו מבקשים להביאנו לבחול שנית בארץ חמדה, מ"כורח הנסיבות".

כמו גדולי הדור בימי חטא המרגלים, שהובילו את החטא, גם בדורנו החטא מובל על ידי גדולי הדור. ביניהם גם פוסקי הלכה המוכנים בהתייחסותם לחובתנו המעשית לירושת הארץ, לשקול שיקולי "פיקוח נפש", ומבקשים "דעת מומחים". כנראה שגם המרגלים בעומדם על במת הנאומים, העלו על נס את הרעיון המוכר לעייפה: קדושת החיים נעלה על קדושת האדמה. ולמה לסכן חיים?

פרופסור רביצקי סיפר על ר' חיים מבריסק, איך בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע אליו יהודי וסיפר על הצרות והתלאות העוברות על יהודיי אירופה בעקבות המלחמה. את דבריו סיים היהודי באומרו: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". זו תמצית חטא המרגלים בגלגולו המתחדש, הנמשך עד ימינו. תלמידי הגאון מוילנא, יחד עם קבוצות החסידים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה הי"ט, נהגו אחרת, במאמץ עילאי לתיקון החטא. לתיקון מחודש, נצטרף לקריאת  המשורר שז"ר נשיאנו השלישי: "אייכה כלב?!".

פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן" ערב פרשת שלח תשע"ו