Browsed by
תגית: איראן

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

הזיקה בין החלטת הנשיא טראמפ לביטול ההסכם לבין תעוזת ישראל בעימות על אדמת סוריה

בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות אירניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים כבחירה כמעט בכל מחיר בשימור שגרת היציבות. תפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב, הוצבה על משולש מושגי יסוד: ביטחון, יציבות שגשוג. אלא שהלך הרוח הדומיננטי בחר פעמים רבות בשימור מגמת היציבות והשגשוג הכלכלי, על פני צעדים נדרשים לשימור הביטחון. במדינות רבות ואף בישראל, החשש לאובדן יציבות, עיצב מדיניות ביטחון הבוחרת ב"נתיב השלום", בעוד שלמעשה בחרו בנתיב הקונה עוד יום של שקט, במחיר עימות קשה יותר בעתיד. בכל יום קיימות סיבות חדשות להעדיף דחייתו של עימות לזמן אחר, ההתמודדות הנדרשת מוכחשת והאיום מתעצם. כאן מתלכדות החלטת הנשיא טראמפ ותעוזת מדינת ישראל בהתנהלות על סף תהום המלחמה בחזית הצפון. מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום, ולדחיית הכורח להתמודד מולו באופן ישיר.

הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן, בין מומנטום החתרנות האזורית המובל על ידי משמרות המהפכה לבין פרויקט הגרעין. הזיקה בין השניים, דומה לזיקה המתקיימת בין הלוליין בקרקס לבין רשת הביטחון הפועלים כמערכת אחת. ברשת הביטחון לכשצעמה אין עניין, היא חשובה בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין בנטילת סיכון. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה, מצטרפת להחלטת הנשיא טראפ לביטול הסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.

פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים, כי בנות הברית צרפת, בריטניה וארה"ב אשמות בתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה יותר מהיטלר. אשמתן נעוצה במדיניות ההתעלמות והרפיון שנקטו, בשנים שקדמו למלחמה, מה שלא רק אפשר לגרמניה להתעצם בבניין כוחה הצבאי, אלא אף עודד את תהליך קבלת ההחלטות של היטלר בהאצת העזתו בהליכה על הסף. הצעד שביטא הנשיא טראמפ, כמו ההעזה של מדיניות הביטחון הישראלי בנחישות העמידה על שימור האינטרסים האסטרטגיים שלנו במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן, תפנית נכונה ונחוצה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב, תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף ההידרדרות למלחמה, יש פוטנציאל התדרדרות אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו, בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי, בין סיכוניי ההתדרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה. אבל היא יכולה להציב גורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב המתאים.


התפרסם בישראל היום, 10/05/2018

 

 

 

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר האיתן" – במערכת האזורית המתהווה מחדש, מי הוא הקיר האיתן?

"אנחנו עם הקיר הניצב איתן" (נחנא מעא אל חית אל וואקף) הוא פתגם ערבי ידוע. הוא צריך לשמש מפתח להבנת הדינמיקה של מסכת השיקולים המנחים את השחקנים באזורנו, בהתנהלותם מול המערכת האזורית המתהווה מחדש. בממדיה הגלויים והסמויים, ההתנהלות בשאלת זיהוי הקיר האיתן, היא תמצית חכמת ההישרדות עתיקת היומין, במיוחד עבור קבוצות מיעוט הנדרשות לבריתות בזיהוי נכון של הכוח העולה, אליו כדאי להצטרף בברית נאמנות. בנקודת מבט זו אסביר את מסכת האירועים האזורית שהתרחשה לאחרונה.

קרבות חאדר

מנקודת מבט סורית, הקרבות שהתרחשו בשבוע האחרון בצפון הגולן הסורי סביב הכפר הדרוזי חאדר, היו עוד אירוע, במלחמה ארוכה מרובת תפניות. מבחינת מדינת ישראל, מדובר באירוע משמעותי פי כמה. לא שגרת הביטחון השוטף בגבול עמדה ביום שישי האחרון למבחן, אלא המגמה האסטרטגית הישראלית העקבית, להימנע ככל הניתן ממעורבות פעילה במלחמת האזרחים בסוריה. על כן נדרשה התערבותו המידית של ראש הממשלה, בשהותו בלונדון, בהצהרה חסרת תקדים על מחויבותה של מדינת ישראל להגנת הכפר חאדר. המצב לפי שעה, התייצב עד להתרחשות הבאה, אולם הגיון המתיחות שהתגלה כמניע את האירוע, צריך לשמש את הערכת המצב האסטרטגית הישראלית כציון דרך במיצובה של ישראל במערכת האזורית ההולכת ומתהווה מחדש בשלהי המלחמה. שאלת המפתח המאתגרת את מדינת ישראל בהתנהלותה מול המערכת המשתנה, היא האם כשחקן אזורי, היא יכולה להעניק משענת איתנה לבני בריתה מבית ומחוץ?

מבחן הקיר האיתן, הוא ההיגיון המסביר את שיתוף הפעולה שנוצר בשנים האחרונות בין אנשי הכפר חאדר לבין פעילי חיזבאללה, הרי הם אלה שהוכיחו בשנות המלחמה את מעמדם האיתן באזור. זה גם ההיגיון בצדו הישראלי של הגבול, בשמו תבעו הדרוזים אזרחי מדינת ישראל, את התערבותה הפעילה של מדינת ישראל להגנת אחיהם מעבר לגבול. אירועי חאדר הציבו בהיבט זה ססמוגרף מאתגר לממשלת ישראל, כדילמה אסטרטגית פנימית וחיצונית, במבחן תפקודה האקטיבי ודימויה כמשענת איתנה לבני בריתה.

הכישלון הכורדי בכירכוך

גם במאבק הכורדי לעצמאות, נבחנה מדינת ישראל בממדי השפעתה כקיר איתן אזורי, כמשענת תומכת בשעת משבר. נחישותו של המנהיג הכורדי ברזאני לקיים את משאל העם על עצמאות כורדיסטן, זכתה לתמיכה פומבית ישראלית. אבל הכורדים ציפו ליותר מזה. מול תגובת הנגד העירקית-איראנית, במתקפה המהירה לכירכוך, לא יכלו לעמוד לבדם. חלומם לעצמאות מדינית שנראה בשנה האחרונה כקרוב להתגשמות, נדחה גם הפעם. ברור היה להם כי במגבלות המרחק מישראל, יכולת הסיוע הצבאית הישראלית מוגבלת ביותר. אולם קיימים ממדים נוספים להשפעה ולתמיכה וגם בהם ישראל לא עמדה במבחן הציפיות הכורדיות. קרבתה של ישראל לארה"ב מכוננת בהקשרים רבים את דימוי עוצמתה. הכורדים בהחלט ציפו מישראל לגייס בעבורם את תמיכת ארה"ב, שהייתה יכולה לשמש בעבורם מגן בפני פעולת הנגד העירקית-איראנית. אלא שבהתרסה גלויה, בהכוונת משמרות המהפכה האיראנים, ובפעולת בזק של צבא עיראק החמוש בציוד אמריקאי חדיש, הועמדה ארה"ב בפני עובדה מוגמרת ששמטה ממנה את עמדת התיווך שביקשה למצות. לא במקרה אמר הרמטכ"ל האיראני בסיום הפעולה: "ארה"ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שניה בכורדיסטן". בפעולתם המוצלחת בכירכוך, הצליחו אפוא האיראנים לא רק לסכל את מימוש העצמאות הכורדית, אלא גם לפגוע במעמדן של ארה"ב וישראל כגורמי כוח אזוריים, המצליחים במערכת המתהווה לשמר את דימוי עוצמתם כקיר איתן.

הצורך בקיום חיכוך אקטיבי מעבר לגבולות המדינה

על רקע טראומת שקיעתה של ישראל בבוץ הלבנוני, ומתוך שיקול אסטרטגי ענייני, נמנעה ישראל בכל שנות המלחמה בסוריה, ממעורבות צבאית גלויה מעבר לגבולה. כשישראל בכל זאת פעלה בסוריה, באורח חשאי או גלוי, היה זה לצורך האינטרס הישיר של הגנתה. כמפקד הגיס הצפוני, הייתי שותף לדיונים בסוגיה זו והערכתי שהמדיניות הכוללת כפי שהתפתחה היתה נכונה.

אולם בשעה זו, לנוכח המערכת המתהווה לקראת סדר חדש, במבט לעתיד, מומלץ לבחון את האופן בו תמצב מדינת ישראל את דימויי עוצמתה לא רק ביכולתה להגן ביעילות על שטחה וגבולותיה, אלא גם ככוח בעל השפעה בעיצוב המערכת האזורית, באופן המתאים לציפיותינו.

הדיון על גבולות מדינתיים, הוא דיון אחר מהדיון על מרחבי ההתעניינות וטווחי הפעולה הצבאית הגלויה והחשאית, הנדרשים לקיום והגנת הריבונות. על הבחנה זו כתב האלוף הרכבי בספרו מלחמה ואסטרטגיה:

"למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה…אנגליה לדוגמה, טענה ש'גבולה האסטרטגי' הוא על הריין…" (שם, עמ' 531)

כמעט אלף שנה, שמלחמותיה של אנגליה מתנהלות מחוץ לגבולותיה. בתוך כך הניצחון על נפוליון בקרב ווטרלו, ומרחבי פעולתה בשתי מלחמות העולם.

ראש הממשלה בן גוריון ולאחריו לוי אשכול, פעלו מתוך הבנה זו בתמיכתם הצבאית בכורדים, לא רק בפעילות חשאית של אנשי המוסד, אלא גם בהשתתפות ובהדרכת קציני צנחנים ישראלים. העזה זו נבעה כמובן מחיפוש בריתות אזוריות שיחלצו את מדינת ישראל מן הבידוד שכפו עליה באותן שנים מדינות ערב. ברית משמעותית נבחנת בשעת מבחן והיא כרוכה לעיתים גם בשותפות לחיכוך. בהיענות למוכנות לפעול ואף להסתכן למען בן ברית, נבנה דימוי הקיר האיתן. בתפיסתה של ישראל את עצמה כ"ווילה בג'ונגל", נבנתה בניסיון מצטבר רב שנים, מערכת צבאית יעילה להגנת הגבולות. אולם עתה, למול מערכת אזורית המתהווה מחדש, בצורך לבסס את ביטחונה של ישראל גם מתוך מעמדה כשחקן אזורי בעל השפעה, נדרש שיח ביטחוני בעל ממדי הגיון נוספים.

מיהו הקיר האיתן במערכת החדשה?

לאחר טלטלה רבת תהפוכות במלחמת האזרחים בסוריה ובעירק, בלוב בתימן וגם במרחבי סיני, אנו חווים תזוזת יבשות במערכת אזורית המצויה עדין בשלבי התהוות פתוחים להשפעה. עוצמת הטלטלה אינה פחותה בהיקפה מזו שעבר האזור בסיום מלחמת העולם הראשונה, עם התמוטטות האימפריה העות'מנית וחלוקת המרחב למדינות במתווה סייקס-פיקו. זו המסגרת בה צריך לפרש את משמעות מסכת האירועים בה נכללים: הפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס בהכוונה מצרית, התבוסה הכורדית בכירכוך, הקרבות בכפר חאדר והתפטרות ראש ממשלת לבנון אל חרירי בהכוונה סעודית. בכל אלה מתבררת מתוך החיכוך שאלת המפתח האזורית: מיהו הקיר האיתן במערכת המתפתחת? בריתות אזוריות, גלויות וחשאיות, יתארגנו רק סביב מי שיוכיח עצמו כקיר איתן בסדר האזורי החדש וזו כמובן סוגיה רבת השפעה לעתידה של מדינת ישראל.


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום 10.11.2017

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

האיום האיראני או איום המדינה הפלסטינית?

בביקורו האחרון בוושינגטון ובנאומו באו"ם, המשיך ראש ממשלת ישראל נתניהו בהצבת האיום האיראני במרכז מאמציו המדיניים. במקביל, בשאיפת הנשיא טראמפ לפריצת דרך בפתרון הסוגיה הפלסטינית, נוצרה שוב זיקה – גם אם אינה מפורשת – בין תמיכת הבית הלבן בדרישות ישראל בזירה האיראנית- סורית, לבין הנדרש מישראל בזירה הפלסטינית.

מנקודת מבטי, זיקה זו מסוכנת לישראל. האיום הגדול יותר לקיומה של מדינת ישראל, אינו איום מליציות שיעיות בגבול רמת הגולן, גם לא איום הגרעין האיראני, הנושאים אופי צבאי פיזי גלוי, אלא זה הטמון במדינה פלסטינית במתווה תכנית קלינטון המוביל לחלוקת ירושלים ולנסיגה לקוי 67. הימנעות ממשלת נתניהו מבנייה בירושלים בשטחי מפתח כמו גבעת המטוס, בחיבור בין ירושלים המזרחית לשכונת בית צפפא, מבטאת הלכה למעשה, עד כמה למרות חילופי השלטון בבית הלבן, קווי המתאר להסדר ישראלי פלסטיני, ממשיכים לראות בחלוקת ירושלים הנחת יסוד להשגת הסדר.

דינמיקה של שינוי

התבוננות ביקורתית בהתפתחויות האחרונות בסוריה, יכולה ללמד כיצד המציאות משתנה במגמות בלתי ניתנות לחיזוי. רק לפני כשנתיים, העריכו במערכת הביטחון הישראלית כי קריסת צבא סוריה שמסירה מגבולנו הצפוני את תרחיש המתקפה הסורית, מאפשרת צמצום בסדר הכוחות של צה"ל. עתה, עם השינוי המתהווה באיומים חדשים, מציגה מערכת הביטחון בהנהגת השר ליברמן, דרישה לתוספת תקציב. עיון בדינמיקה של השינוי, דורש בחינה מחודשת גם להנחות היסוד עליהן נבנתה התפיסה הביטחונית הישראלית בהתייחסותה לאיום המדינה הפלסטינית.

מומחי ביטחון טענו במשך שנים כי בעידן החדש, חלף הצורך בעומק אסטרטגי טריטוריאלי להגנת ריכוזי האוכלוסייה הישראלית ברצועת החוף. אולם, די במה שפורסם בעיתונות על תרגיל הגיס האחרון בצפון, בהתמודדות מול איום החדירה של כוחות חיזבאללה ליישובנו , כדי להטיל הנחה זו בספק. לא רק חיזבאללה וחמאס מציבים אתגר חדש, גם הופעתן של מליציות שיעיות בזירה הסורית, באי היכולת להבטיח את סילוקן בהתערבות מעצמתית, מחייבת בחינה מחודשת לפוטנציאל הסיכון ממדינה פלסטינית. במציאות המתפתחת, ללא בקעת הירדן בהחזקה ישראלית, כוחות מליציוניים עלולים לחלחל מתחת לראדר הפיקוח הבינלאומי, עד לקווי התפר העירוניים בירושלים ובגבול כפר סבא נתניה.

 

קונספציה 2017

את הפתעת מלחמת יום הכיפורים, תלו בוועדת אגרנט בקונספציה שגויה. אלא שאין אפשרות לתפוס את המציאות ולפעול בה ללא קונספציה הלקח הוא לא להימנע מקונספציה אלא להיות מודעים להכרח להעמידה לבחינה ביקורתית.

בין המומחים תומכי נסיגה מיהודה ושומרון, במסגרת פתרון שתי המדינות, מונחת קונספציה כמעט בלתי מעורערת בת שלוש הנחות: (1)  עצם נסיגתנו מן השטח, עם הסכמת הקהילה הבינ"ל להכרה בסיום הכיבוש, יעניקו לישראל מרחב פעולה לגיטימי להגנתה. (2) לנוכח איום רציני, תדע ההנהגה הישראלית לקבל בעיתוי הנדרש את ההחלטה ההכרחית – להפעיל את צה"ל  במתקפה למרחבי יהודה ושומרון. (3) בעליונותם המבצעית והטכנולוגית, יוכלו כוחות צה"ל לנצח ביממות ספורות.

לא זו בלבד שלנוכח שינויים בתופעת המלחמה קונספציה זו מתערערת, אלא אף יש לבחון את תקפותה במציאות העלולה לכפות על מדינת ישראל לחימה בו זמנית ביותר מזירה אחת.

שינוי בזירה הבינלאומית

גם בזירה הבינלאומית התחוללו מאז ראשית מגמת אוסלו, בסתיו 1993, שינויים דרמטיים. ביסוד התהליך ניצבה בפני ראש הממשלה רבין עוצמתה המעצמתית של ארה"ב . בריה"מ ועמה ברית ורשה קרסו. תם באירופה איום המלחמה הקרה. העולם נראה כמתפתח במגמת יציבות ושגשוג, לקראת סדר גלובלי בהגמוניה אמריקאית.

הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה לאחר הניצחון האמריקאי על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקאית הוכחו בכל הממדים: גם הטכנולוגים, וגם ביכולת הנהגת צבא קואליציה, שכלל כוחות משלוח ערביים- מצריים, סעודיים וסוריים. בתודעת החולשה, בהסתגלות לתנאיי הנחיתות האסטרטגית בה נמצאה הנהגת אש"פ, נסללה הדרך לתהליך אוסלו.

בינתיים במהלך השנים, עוצמתה ההגמונית של ארה"ב הלכה ונחלשה ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו בהגיון חדש. אירופה המערבית הפכה למאוימת בלחימה הרוסית באוקראינה. כוחות אסלאם ראדיקליים, מאפגניסטאן ועד תימן, סוריה ולוב למדו כיצד למרות נחיתותם ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה היכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה.

בתוך כך, משהו מהותי השתנה באופק הציפיות הישראלי-פלסטיני. בתחילה, בראשית ימי אוסלו, ציפו להדדיות של רצון טוב ופיוס. עם השנים, בהתמשכות מעגל הדמים, הציפייה לפיוס פלסטיני בתמורה לוויתור הישראלי, הומרה בשיח הישראלי ללא יותר מכורח ההיפרדות מהפלסטינים: "הם שם ואנחנו כאן" למען עצמנו.

ככל שמצדדי מגמת ההיפרדות, השתכללו במאמציהם להסביר לחברה הישראלית עד כמה ההיפרדות מחויבת המציאות, למען שימור זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, כך גדל כוח המיקוח הפלסטיני. אם נסיגה מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלסטינית, היא לגמרי אינטרס פנימי ישראלי, אם ממילא הישראלים נסוגים רק למען עתידם, למה שהפלסטינים יעניקו משהו בתמורה? מנקודת מבטם, אין חובת הדדיות, הם הרי מקבלים מה שמגיע להם מתוקף זכותם הלאומית להגדרה עצמית.

במגמה זו, גובר הסיכון שמא נסיגה מיהודה ושומרון לא רק שלא תביא לסיום הסכסוך אלא דווקא תעודד את התגברות המאבק. בהגיון זה, רצוי לבחון מחדש האם בנסיגה לקווי 67 בתיקונים קלים לגושי התיישבות, (שאינם יותר מ-3% משטחי יו"ש ) יהיו בידי מדינת ישראל התנאים הנדרשים להגן על עצמה.

מעבר להיבטים הביטחוניים הפיזיים, ראויים לעיון דברי עבאס זאכי , מראשוני הפת"ח, על המניע לתמיכתו בפתרון שתי המדינות:

"עם פתרון שתי המדינות לדעתי, ישראל תקרוס. כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהיה על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהיה על כל הקורבנות שהם הקריבו? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט…. יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם…"

 7.5.2009, ANB TV

עבאס זאכי מיטיב להבין – יותר מרבים ביננו- את משמעות הממד הרוחני יהודי, כתנאי להמשך קיום מדינת ישראל. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון באיום זה מסוכן פי כמה מהאיום האיראני, גם זה הכלול בממדיו הגרעיניים. בגלוי ובסתר, סדר העדיפויות הלאומי הישראלי, מחייב בחינה ושינוי המבקשים ביטוי בעת הזו, בהגיון השיח הביטחוני ובמגמות הפעולה במרחב.


פורסם לראשונה בישראל היום, 6.10.2017

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.