Browsed by
מחבר: גרשון הכהן

גרשון הכהן (נולד ב-1955) הוא אלוף במילואים בצה"ל, בתפקידו האחרון שימש מפקד הגיס המטכ"לי. פרסם את הספר "מה לאומי בביטחון הלאומי", סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2014.
שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

שמיים וארץ והקו הירוק – מה השתנה ומי השתנה ביוני 67?

בדיונים חוזרים, בוחנים עד לעייפה, מה היתה התפנית ומי סטה מן הדרך. "היתה זו מלחמת ששת הימים שפתחה מחדש את הוויכוח על חלוקת הארץ" – טען פרופסור שלמה אבינרי, בתארו את השינוי שהתחולל עם מלחמת ששת הימים והוביל להערכתו, גם למהפך הפוליטי של 1977. לדבריו, בכל אותן שנים עד יוני 67, חברי הליכוד לא היו מעלים על דעתם לדרוש פתיחת מלחמה למען שחרור הכותל ואיחוד ירושלים. המחלוקת נראתה כבאה אל סופה. ואז עם ניצחון מלחמת ששת הימים, המחלוקת נולדה מחדש (רשת ב' ,07:53 17.5.2017).

יגאל אלון
יגאל אלון: "עיני הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות." מתוך ויקי-שיתוף

מה שאבינרי לא הציג הוא האפשרות שאמנם נדמה היה באותן שנים עד יוני 67', כי המחלוקת באה אל סופה, אלא שזה נראה כך רק למתבונן מעל פני השטח. מתחת לפני השטח, במבנה העומק התודעתי בחברה הישראלית, במיוחד בקרב מפלגות הפועלים החלוציות, רחשו זרמי תודעה אחרים. התשוקה למרחבים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק ב-1949, לא נמוגה. היא המשיכה לפעול, כמו אש כבושה תחת האפר, בשרפת יער שנראית לרגע ככבויה. שיעור מעניין לאלה המבקשים להאמין שחוזה שלום בין מנהיגים, משכך חלומות לאומיים ויכול לממש כמו בעסקת נדל"ן, מצב סופי בר קיימא.

מעטים יודעים עד כמה עבור רבים, בעיקר בין מפקדי צה"ל, מלחמת העצמאות הסתיימה בתחושת החמצה. יגאל אלון, נתן לתחושה זו ביטוי גלוי.

בהקדמתו לספר "גוש עציון במלחמתו" כתב אלון בשנת 1954:

"עם התעצמות כוחנו, נוצר בהר חברון חלל ריק מבחינה צבאית, אשר כל המקדים זוכה בו… שחרור הר חברון וגוש עציון הכבוש היו בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל. שתי הזרועות: חטיבת הראל פלמ"ח וחטיבה 8, זכו להצלחות גדולות והחלו נעות בזריזות ההרה, כשבלבבות לוחמיהן פועמת שאיפת נקם על גוש עציון השדוד ותקוות שחרורו הקרוב, כשחזון הארץ השלמה לנגד עיניהם. ברם, למרבה האסון, הופסק המסע בשל שיקולים מדיניים ואסטרטגיים מוטעים, שנראו להנהגת המדינה כנכונים אותה שעה. כך נפתחה הדרך להתנחלותם של פולשי הלגיון העבר ירדני בהר ובגוש, ועיניי הלוחמים מביטות אל גוש עציון מנגד, וידיהם אסורות."

גוש עציון במלחמתו, עמ' כ"ח-כ"ט

כמיהה זו להזדמנות נוספת לתיקון גבולות הארץ, נתנה אותותיה לא רק בהתנהלות מלחמת ששת הימים, אלא בתכנונים המבצעיים של צה"ל, שבכל אותן שנים, החל משנות החמישים, הציגו מפורשות גם לדרג המדיני, שאיפה לתיקון גבולות. הגיון זה הוצג כמטרת המלחמה בנימוקים ביטחוניים, בצורך בעומק אסטרטגי, בכמיהה לא מוסתרת, למרחבי מולדת שנותרו מעבר לגבול.

משה דיין הסביר אחרי מלחמת ששת הימים:

"דומה שמידי פעם צריך להזכיר גם ליהודים, מהו בעצם 'הקו הירוק'. פרצה מלחמה ב-1948, הערבים נלחמו ואנחנו נלחמנו, הם זזו ואנחנו זזנו ובשנת 1949 נקבעו קווי שביתת הנשק. הקווים שבהם נגמרה המלחמה, היו לגבולות מדינת ישראל. זהו ה'קו הירוק' שהיום כה רבה הצעקה עליו – שמיים וארץ והקו הירוק!"

מפה חדשה-יחסים אחרים, עמ' 56

בשיח השולט בחברה הישראלית, בהתכחשות לאותה כמיהה למרחביי מולדת, מבקשים להציג כי עד יוני 67, הישראליות התנהלה כביכול, בנורמליות מתונה, ממוקדת בבניין חברה הוגנת. מבכים את התפנית לעבר סחרור משיחי-לאומני: "הדתיים נהפכו לפתע למשיחיים, המתונים ללאומנים."

אלא שלא ניתן להכחיש כי משיחיות היתה שזורה בעומק הגותם של מנהיגי תנועות הפועלים מראשית דרכם ובני הציונות הדתית רק המשיכו את דרכם. גם אם נכון כי בני הציונות הדתית העצימו במינון חדש, את ממדי התוכן המשיחיים, בכל זאת לא הם היו הראשונים להיאחז בהם. בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בן גוריון חזר והדגיש בגלוי וללא הסתייגות, את הכרתו במרכזיות החזון המשיחי להכוונת מפעלנו. בתשובתו לביקורתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך שהזהיר מפני מגמות משיחיות- בדרישה למדינה המתנהלת בדפוסי הגיון שגרתיים – ענה בן גוריון: "אל ילמדונו שתקופת המשיחיות עברה, כי אם היא עברה – לא יהיה לנו קיום." (מדברי דוד בו גוריון בישיבת מרכז מפא"י, 1.3.1961 ,ב' ניסן תשכ"א)

כשאני מציג עד כמה המשיחיות היתה שזורה בהגות מפעלם של מנהיגי תנועת הפועלים אומרים לי: "כן אבל זו היתה משיחיות חילונית". אלא שמבחינה מעשית, כהגיון מניע פעולה, אין הבדל בין משיחיות דתית לחילונית.

בין משיחיות תנועת הפועלים לבין משיחיות מפעל ההתנחלות מתקיים רצף תפיסתי. בתהליך טיהור מתמשך, רעיונות בעלי גוון משיחי אכן הוצאו אל מחוץ לגדר, הוגחכו כהזיה מנותקת. אלא שכאן לב הסיפור, המשיחיות מעולם לא היתה הזויה בעיניי הנהגתה המייסדת של תנועת העבודה לגווניה. ממש להיפך. דווקא בשל כך, יסודותיו של מפעל ההתנחלות שזורים בעומק הגותם של א. ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי וכמובן בן גוריון.

כאן צריך להציג את תמציתה של פעולה במציאות מתוך הגיון משיחי: זו התנהלות מתוך הכרת תנאיי המציאות בפער המתקיים בה בין רצוי למצוי, בציפייה להפוך את הרצוי המופשט, למצב ממשי. משיחיות היא האמונה שמה שקורה אינו בהכרח מה שימשיך לקרות. משיחיות מעשית מטילה על האדם את החובה לקום ולפעול, למען הגשמת השינוי המבוקש.

יצחק טבנקין
יצחק טבנקין, ויקי-שיתוף

"הפילוסופים מפרשים את העולם, אך העיקר הוא לשנות את העולם." זו היתה ביקורתו של מארקס על מוריו. בהספדו של יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם, על יצחק טבנקין אמר על דרכם החלוצית: "אנו מרדנו במציאות הקיימת הן הלאומית והן הסוציאלית." בתפיסת מרקס, בה היו נטועים אנשי העלייה השנייה והשלישית, שהיא לא במקרה גם תמצית תורת האר"י הקדוש, הודגש הרעיון המבדיל בין אדם המתבונן במציאות מחוץ לחיכוך הפעולה, לבין אדם אקטיבי, המתערב במציאות במאבק לתיקונה – רעיון המוכר בקבלה במושג "איתערותא דלתתא".

לאחר מלחמת ששת הימים, בדיון על "הסכנה הדמוגרפית", נתן יצחק טבנקין ביטוי לתפיסה זו: "יש מצבים אשר מעלים בעיות שאין להיפטר מהן, אלא יש לפתור אותן על ידי פעילות המשנה את המצב…כל פתרון חיובי הנשען על סטטיסטיקה של ה'יש הריאלי' בלבד, ללא מאמץ לחולל תמורות, לא יצלח." מתוך הגיון זה טען טבנקין בלהט שהתיישבות במלוא מרחביי הארץ, הכרחית למען עתידה של הציונות והשלום באזור.

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.


המאמר פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 2.6.17.

תמונת השער שייכת ליוזר zeevez (זאב ברקן) באתר פליקר ופורסמה מחדש ללא שינוי תחת רשיון CC.
מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

מסמך העקרונות החדש – האם חמא"ס משתנה?

 

אם הכל משתנה והכל פתוח בכל יום להתהוות חדשה, מדוע שגם חמאס לא ישתנה? נכון, גם חמאס משתנה, מנהיגיו קשובים והיו תמיד קשובים למציאות המשתנה. מסמך העקרונות שפורסם בשבוע שעבר, אכן מבטא התאמה לנסיבות המשתנות. אלא שאדם המתבונן בשינוי בעיניים מערביות, מתוך המסגרת התפיסתית המוכרת לו, עלול לשגות מהותית.

לאדם מערבי קשה לתפוס עד כמה עבור אנשי אמונה אסלאמיים, אין מקום להפרדה בין הציווי הדתי לבין חובתם הפוליטית. בפעולתם בשדה הפוליטי הם מצווים לממש את החזון הדתי ומצד שני החיכוך בשדה הפוליטי, במלוא מורכבותו, אמור ללמד אותם – בהיבטי המכשולים וההזדמנויות – על הדרך המעשית למימוש חזונם הדתי. מדובר למעשה בהבנה שונה של מימוש הכורח הפרגמטי. בהגיון מערבי, הרגע בו מתקבלת הכרעה פרגמטית, הוא רגע של וויתור מכורח הנסיבות על החזון הדתי האידיאולוגי. במצב זה, הגמישות הפרגמטית מותירה את החזון כמשאת נפש רעיונית, שהורחקה מחוץ לשדה הפוליטי המעשי. כמו למשל מצבם של יהודים בגולה שנהגו לסיים את ליל הסדר באמירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ולא באמת התחייבו לכך בהוויית המעשה. במגמת ההיגיון האסלאמי, לעומת זאת, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

מופת תמציתי לתבונת האיזון הפרגמטי במערכת המתחים הדתית-פוליטית, נתן נשיא איראן רוחאני בדבריו למנהיגי דת באיראן באסיפה לקראת רמאדן 2014. בהנמקתו לכורח לשתף פעולה עם ארה"ב בכניסתו למשא ומתן על פרויקט הגרעין ולתיאום הפעילות בעיראק, אמר: "לעיתים גמישות הרואית נעלה על ג'יהאד". לפרשן המתבונן בדבריו מתוך מסגרת תפיסתית מערבית, האירוע מדגים כיצד ברגע המבחן, לנוכח אילוצי המציאות, רוחאני כמדינאי רציונלי, הניח בצד את חזונו הדתי לטובת גמישות פרגמטית. אלא שמנקודת מבטו של רוחאני כאדם מאמין, קרה משהו לגמרי אחר: לנוכח המצוקה, הוא צבע את כורח הגמישות הפרגמטית בצבעי הציווי הדתי.

כך אני מציע לפרש את השינוי במסמך החמאס: כשינוי שמבחינה עקרונית, אינו מסמן תפנית ממשית . בממד הסמנטי, לעומת זאת, המסמך מבטא שינוי עליו עמד מתי שטיינברג במאמרו: "מה חדש במסמך החדש של חמאס", ( הארץ, 4.5.2017 ). להבנתו השינוי מתבטא "במשקל היחסי של הממד האסלאמי לעומת הממד הפלסטיני הלאומי", כאשר, במסמך החדש, הממד הלאומי של התנועה הפלסטינית, דומיננטי יותר ואילו "האסלאם נדחק לרקע כמקור סמכות בלבד". אלא שהמתח הדיאלקטי בין הממד הדתי לבין הממד הפוליטי -המוכל באסלאם באורח מובנה – כולל להבנתי גם את הדינמיקה המתמדת הקיימת בהגדרת הזהות הפלסטינית, במיוחד החמאסית, בין הממד הלאומי לבין הממד האסלאמי.

זו הפרגמאטיקה האמונית במיטבה, אותה ניתן לתאר כהתנהלות דיאלקטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון- מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות –מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, בתנאי המציאות הנוכחים כאן ועכשיו. בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על כיוון החזון מתקיים הדיון, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכונים להשגתו. כאן מבחנו של מנהיג הפועל מתוך אמונה, להיות קשוב יום יום למתח הנוצר בין שני המצפנים, ולכונן בהתאם את שיווי המשקל ביניהם.

לענייננו מסמך העקרונות הוא גילום ראוי להערכה של חובת ההנהגה להצבה מחודשת ורלבנטית של שיווי המשקל בין שני המצפנים. במצפן החזון לא חל כל שינוי כמודגש במסמך: "פלסטין היא אדמת העם הפלסטיני הערבי, אשר ממנה צמח שבה הוא דבק, שאליה הוא השתייך, שבה הוא התפשט ואליה הוא נקשר… פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה…פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב, מראש הנקרה מצפון ועד אילת מדרום. היא יחידה טריטוריאלית שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני…" במצפן השני, הקשוב לתנאים הפוליטיים הנסיבתיים, במיוחד לנוכח המתיחות עם הנהגת הרשות הפלסטינית, מצאו לנכון להצהיר במסר מפויס, על הלך רוח מסתגל לדרישות התקופה החדשה: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

לפנינו למעשה, ביטוי נוסף להתנהלות אמונית בהגיון תורת השלבים שאותו אימץ ח'אלד משעל בהסבירו (טלוויזיה אל-אקצה, נובמבר 2012 בתום מבצע עמוד ענן) כי גם הסכמתו למדינה בגבולות 67' בהגיון שתי המדינות, אותו מוביל אבו מאזן, היא הסכמה לשעתה, כשלב בהתפתחות הדרגתית לקראת החזון השלם אליו ימשיך לכוון מאמץ ההתנגדות ללא כל וויתור. בהיבט זה, דבר לא השתנה.

 


גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה לראשונה בישראל היום, 7 מאי 2017.

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

מלכוד 67' – עיון בספרו של מיכה גודמן

 

מיכה גודמן - מלכוד 67'
מיכה גודמן

ספרו החדש של מיכה גודמן "מלכוד 67'", ראוי לעיון ולמידה. הספר מזמין את קוראו למסע מתבונן, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחלקו הראשון מוקדש הספר לשאלה מנין וכיצד הגענו אל מצב המלכוד הכרוך בכיבוש 67'. בחלקו השני ועד סופו, הספר משרטט קווי מתאר לכיוון אליו ראוי לנו ללכת, על מנת להיחלץ מהמלכוד. באשר להמלצותיו, יש לברך על הדגשת ההבנה שהשלום הנכסף אינו ממתין לנו מעבר לדלת, ועל ההבנה שיש קושי ביטחוני ממשי בנסיגת מדינת ישראל לקווי 67'.

במאבק כנגד נסיגה כמעט מלאה לקווי 67'
– על פי מתווה קלינטון – יש לספר תרומה חשובה. אולם חלקו הראשון של הספר הוא המעניין והחשוב יותר לברור ולעיון עומק.

נכון עשה גודמן כשבחר לשחזר את המסד הרעיוני למסע הציוני מראשית ימיו ועד "מלכוד הכיבוש". במסגרת זו מציג לקוראיו שלוש תפיסות מכוננות במפעל הציוני: הציונות הסוציאליסטית, הציונות הרוויזיוניסטית בהנהגת ז'בוטינסקי, והציונות הדתית. אלא שמשהו משמעותי חסר בתיאורו והוא המרכיב המהפכני משיחי, שהיה קיים מראשית הדרך, בעיקר במפלגות הפועלים. הגיון המהפכה התבטא בדרכם, באורח חיים של מאבק חלוצי, באמונה כי יוכלו בהתמסרותם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. בהגיונם האמוני, שילבו אידיאולוגיה והתנהלות מעשית, ללא כל הפרדה. יעקב חזן ממנהיגי מפ"ם העיד: "תמימות האמונה היא אם כל המעשים הגדולים- האמנו והגשמנו".

גודמן לעומת זה, כליברל מערבי, מבקש הפרדה בין תכנים אידיאולוגיים, לבין שיקולי תבונת המעשה. הפרדה כזו הכרחית בעיניו להתנהלות נכונה במגבלות המציאות. "הפרגמטיסט הישראלי הוא מי שהעמדות (הפוליטיות) שלו אינן חלק מהזהות שלו. הפוליטיקה איננה הזירה שבאמצעותה הוא מביע את ההשתייכות השבטית שלו, אלא מרחב שבו הוא מתמודד עם האתגרים המאיימים על הקיום שלו." (עמ' 147) במילים פשוטות אצל גודמן לא באים עם אלוהים או עם אידיאות גדולות לעבודה, גם לא לפוליטיקה. זו הפרדת הזהויות אותה אימץ מנדלסון בהמלצתו ליהודים בעידן האמנציפציה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". ההפרדה שמבקש גודמן לקיים בין אידיאולוגיה לפוליטיקה, זרה להגיון המהפכני של תנועות הפועלים. תהום פעורה בין הפרגמטיזם של בן גוריון לבין הפרקטיקה הפרגמטית המוצעת לנו על ידי גודמן.

גם בשעותיו הקשות כשבחר להסכים ב- 1937 להצעת וועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל המערבית, ומצא עצמו בסוגיה זו בעימות מול ברל כצנלסון, לא הפריד בין חזונו האידיאולוגי לבין כורח ההחלטה הפוליטית: "בשטח זה" עליו אמורה לקום המדינה היהודית הדגיש, "אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה, יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה. היא תקים בארץ בזמן הקצר ביותר, את הכוח היהודי הממשי, שיביא אותנו למחוז חפצנו ההיסטורי." (במערכה א' עמ' 128) בהגיון תורת השלבים, בו נקט בן גוריון, החזון האידיאולוגי לא רק שאינו ננטש, הוא אף הפך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור. העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה – בתהליך הדרגתי.

בתפיסתם של מפלגות הפועלים, כמו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן, מהפכה וגאולה, מתחילים במקום בו יוצר האדם, בפעולת יומו, קו מחבר בין חזון המוכוון אל הנצח, לבין המציאות הנוכחת. זו תמצית הציונות כהגיון מהפכני: גם הצעד הקטן האפשרי כאן ועכשיו, כרוך בחזון נצחי. לא על הכיוון מתקיים ברור, אלא על העיתוי וקצב ההתקדמות .

זו השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו. גודמן מציע לעם ישראל : "עסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים." (עמ' 156) דפוס חשיבתו אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית לעומת זאת, כמו גם בגישתו של בן גוריון, אף אחד לא באמת מוותר על חלומו. החלום לכשעצמו, לעולם אינו עניין למשא ומתן. כורח הוויתור הוא תמיד זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

לא האכזבה מהרעיון הסוציאליסטי מסמנת את מהותה של התפנית, באורח החשיבה של מפלגות הפועלים בעשורים האחרונים, כמו נטישת דרך החיים החלוצית ואובדן מומנטום המהפכה. מה שקרה לציונות הדתית לנוכח תפנית זו, דומה למצבו של ירח שסבב סביב כוכב לכת כשלפתע הכוכב קרס. מכאן מתחיל הברור המסחרר על מקומה של הציונות הדתית במערכת הישראלית החדשה. כאן טמון יסודו של מאבק רב עוצמה, סמוי בחלקו, שגודמן ממש מדלג עליו. בהמלצתו לשיח הישראלי, ללמוד מאורח ניהול המחלוקת התלמודית בין בית שמאי לבין בית הלל. הוא מתעלם מכך שהם היו שותפים למסגרת ערכית דתית משותפת, בתוכה התנהלה המחלוקת. השיח הפוליטי בחברה הישראלית אותו מתאר גודמן כ"שיח פצוע", מתנהל בשנים האחרונות כמאבק על עצם מסגרת החזון. התפנית שהתחוללה במפלגות הפועלים, יצרה למעשה חזון אחר.

המאבק המתרחש מאז בחברה הישראלית, הוא מאבק בין חזונות שהתרחקו זה מזה. גודמן מתעלם מהאפשרות שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח – מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

לסיכום, עצם השימוש הטעון במילה "מלכוד", מבטא את הקיבעון של חשיבה רציונלית מערבית, יותר מידי לוגית, שאינה יכולה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים. חשיבה אחרת, אסיאתית, מוסלמית, תנ"כית וקבלית, יודעת את תופעת המלכוד כתוצאת אובדן התנועה במרחב. מן המלכוד נחלצים באמצעות הליכה אל הבלתי נודע. ואז קורים דברים חדשים. משברים חדשים והזדמנויות חדשות. גם בתולדות האומה האמריקאית, הכירו החלוצים האמריקאים בפוטנציאל הטמון בהליכה אל הספר. זה היסוד החשוב במגמת ההתנחלות, שהובן מאז ימיה הראשונים של חידוש שיבת ציון, כנשמת אפו של תהליך הגאולה ועל זה מתחולל המאבק.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 21 אפריל 2017.

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

הסיכון והרווח בפעולה הצבאית בסוריה

התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל SA-5 סורי כנגד מטוסי חיל האוויר עוררו בשיח הישראלי קריאות אזהרה מפני מגמת הסלמה והידרדרות בלתי רצויה בזירה הצפונית. בממד הגלוי והמוצהר מדיניות ישראל מוסברת כמובלת על ידי הכורח למנוע העברת נשק "שובר שוויון" לידי חזבאללה בלבנון. נימוק זה כשלעצמו אינו יכול לספק הסבר אסטרטגי למוכנות הישראלית להתנהלות עקבית על סף איום ההידרדרות למלחמה. מעבר להגיון המניעה שהוא טקטי ביסודו, שוכן ככל הנראה היגיון אסטרטגי הראוי להתבוננות.

לישראל אכן לא היה אינטרס להיות מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה, ובמשך שנות הלחימה שם הצליחה בתבונה להתנהל לאורו של אינטרס זה. אלא שלא די בכך, גם לישיבה מתמשכת על הגדר יש מחיר. האינטרס הישראלי במתרחש בסוריה רחב יותר מעצם שימור השקט ביישובי הגבול: ישראל מעוניינת לדוגמה למנוע את הפיכתה של סוריה למדינת חסות איראנית, ובוודאי חשוב לה למנוע התבססות כוחות איראניים רדיקליים או כוחות חזבאללה בגבול רמת הגולן. לשם כך עליה לכונן את מעמדה כשותפה בעלת עניין בעיצוב הסדר החדש בסוריה.

בספרו 'מלחמה ואסטרטגיה' הסביר האלוף יהושפט הרכבי: "למדינות יש גבולות משפטיים של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות קריטיים' או 'גבולות אסטרטגיים' שלהגנתם יהיו מוכנות לצאת למלחמה". אנגליה לדוגמה טענה שגבולה האסטרטגי המזרחי הוא על נהר הריין בלב גרמניה. לא תביעה לריבונות כרוכה בתפיסה זו, אלא הדגשת חשיבות המתרחש במרחב שבין הריין לאוקיינוס – כמרחב התעניינות בעל משמעות ישירה להגנת בריטניה. תשומת הלב הנדרשת ל"מרחב התעניינות" זה מתבטאת גם בהגדרת הצורך להפעיל כוח במרחב זה, אם יידרש. בדומה, חרדה ישראלית למתרחש בגולן הסורי היא עניין מוכר במפת האינטרסים שיש למדינות במתרחש במדינות הסמוכות להן.

ומראשית מלחמת האזרחים בסוריה, כל המדינות השכנות – לבנון, טורקיה, עיראק וירדן – מצאו עצמן נדרשות להשתתפות צבאית, גלויה וסמויה, במרחבי סוריה הסמוכים לגבולותיהן. בזיקתן הפעילה, מתוך מעורבות בחיכוך הלחימה, הן סימנו את מרחבי האינטרסים שלהן במגמות המתהוות בעיצוב הסדר החדש בסוריה. ברור למדינות אלה כי מי שפועל שם ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר העתידי. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי. מה שנכון לגבי ירדן נכון גם לישראל: אם לא ניצור את "וקטור החיכוך" האקטיבי כנדרש, לא יספרו אותנו ואת האינטרס שלנו בהמשך.

את מעמד השותפות קונים מתוך עצם ההעזה להתערב, המתקיימת למרות הסיכון הכרוך בהתנהלות על סף הכאוס. למעורבות פעילה, בתנאי שתהיה משכנעת בנחישותה ובמשמעותה, צפויה תמורה – בצורת מעמד של גורם במערכת שיש להתחשב בו. צורת ההתערבות הישראלית במובהקות הישגיה אמורה בהגיון זה להביא את כל הנוגעים לגיבוש סדר בסוריה, בראש ובראשונה רוסיה וארה"ב, לידי ההכרה שלא רק שגם לישראל יש עניין בסדר המתהווה, אלא שיש ביכולתה להפריע להתהוותו של שיווי המשקל האזורי הרצוי להם. ישראל זקוקה לנקודת התערבות, כדי שמעצם החיכוך יובן שאת דרישותיה כדאי לשלב במשוואת השיקולים לגיבוש הסדר החדש בסוריה.

נכסיותה של מדינת ישראל לארה"ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב תלויה בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח יש פוטנציאל הידרדרות, אבל גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית נבחנת בעת הזו בשיקול הדעת המדויק לשימור שיווי המשקל הרצוי הזה.


פורסם לראשונה בליברל, 3 באפריל 2017

מלחמה: בית הספר של החיים

מלחמה: בית הספר של החיים

ההתבוננות בשיח הציבורי הפוליטי המתנהל זה שבועות סביב סוגיות דו"ח מבקר המדינה, חשובה לנו כאומה יותר מעצם הדיון בדו"ח לגופו. בשתי סוגיות עיקריות הדיון על אודות מסקנות המבקר חרגו מפרופורציה. הסוגיה הראשונה ממוקדת במנהרות כ"איום אסטרטגי". הסוגיה השנייה ממוקדת בהתנהלות הקבינט בראשות ראש הממשלה.

באשר לסוגיית המנהרות, מדובר באתגר טקטי שגם היום, לאחר התקדמות משמעותית, המענה לגביו מורכב ולא מוחלט. נכון שהכלים שהיו בידי כוחותינו בימי צוק איתן היו רחוקים משלמות. התחקיר שערך בנושא אלוף יוסי בכר הוצג למטה הכללי סמוך לסיום המלחמה והצביע על הלקחים העיקריים לתיקון. לא בכך טמון פוטנציאל החרדה הציבורי סביב איום המנהרות.

לפנינו משהו עמוק יותר שראוי להכיר בו: אנו מתקשים להכיר כי יש איומים שאין בידינו להעניק להם מענה ביטחוני הרמטי. מותר לשאול כיצד הגענו אל ציפיית היתר מן ההנהגה הלאומית וכוחות הביטחון, לניהול מלחמה בתנאי מענה מוחלט לכל איום.

קולומבוס כמשל

קולומבוס מגלה את אמריק
גילוי אמריקה ככשלון במונחים של תכנון מול ביצוע

נביט לרגע במראה. במשך יותר משני עשורים עברה תפיסת הביטחון הישראלית שינוי מהותי: מביסוס עליונות צה"ל על רוח לוחמיו במסירותם הנעלה, השלכנו יהבנו על עליונות המבוססת על היתרון הטכנולוגי. איום המנהרות שהוצב בפנינו ביטא את המגמה ההפוכה שבה פועלים אויבינו זה שני עשורים, בהעצמת מוכנותם להקרבה ובמיצוי פוטנציאל המענה הפרימיטיבי הפשוט, כמו זה המתבטא בחפירת המנהרות.

בעיה זו קשה במיוחד למי שמבקש להציג את רעיון ההיפרדות המרחבית מהפלשתינים כבשורה אסטרטגית וביטחונית. חייבת להיות לו תשובה משכנעת כיצד יוכל בעתיד לתת מענה ביטחוני לאיומים המתהווים מסידור מרחבי, ברעיון ההפרדה המוכר: "הם שם ואנחנו כאן ובינינו גדר".

הרי מה שמאפשר את התפתחות איום המנהרות הוא התנאים שנוצרו במימוש היגיון ההפרדה המרחבית. בהיבט זה, איום המנהרות בעזה מבטא במשמעותו הסמלית איום על עצם רלוונטיות תפיסת הביטחון הישראלית.

גם באשר לליקויים בהתנהלות הקבינט, שעליהם מצביע דו"ח המבקר, הסוגיה חייבת להתברר מתוך התבוננות רחבה על מורכבות תופעת המלחמה. חבר הכנסת יאיר לפיד, שבתפקידו כשר אוצר שימש חבר קבינט במלחמה, כתב לאחרונה: "ישראל נכנסה לצוק איתן מבלי שהגדירה לעצמה מה התוצאה שהיא רוצה להשיג, מהי אסטרטגיית היציאה, ומהי מסגרת הזמן".

אכן לא אחראי להיכנס לניהול פרויקט בלי להציב מסגרת תכנון כוללת ומוגדרת. אלא שאנו נוטים להתעלם ממרכיבי אי־ודאות מהותיים הכרוכים בניהול המלחמה. בבתי הספר הגבוהים למלחמה מציבים דרישה להגדיר מראשית הדרך את מצב הסיום.

במושגי תכנון אסטרטגי מקובלים, קולומבוס היה נשפט ככישלון, שכן הוא לא השלים את מטרתו – להגיע להודו. האם נכשל? מלחמה, יותר מהפלגה אל מעבר לאופק, היא אירוע מחולל שינוי עד כדי טלטול המערכת הגלובלית במימדים שלא ניתן לחזות מראש. מתוך החיכוך משתנים תנאי התכנון, ועד שלא מתחילים – אין דרך לדעת כיצד נסיים.

במערכת המתהווה מחדש עם תחילת הפעולה יכולים להשתנות תנאי היסוד, אשר ביחס אליהם הוגדרו מצבי הסיום, ומִתְאָר התנאים למיצוי מדיני של הישגי המערכה. בהיבט זה, מלחמה היא תופעה שונה מכל מה שדומה לאתגר תכנון וניהול פס ייצור.

כאן בדיוק תפקיד הקבינט, בקשב הנדרש מחבריו לשינוי המתחולל בזמן המערכה. לשם כך הקבינט מחויב ללמידה ובחינת המערכה, לא רק במימדי התקדמות פעולת הכוחות במבחן תכנון מול ביצוע, אלא במאמץ לזיהוי תפניות מערכתיות בעלות השפעה במבחן המטרה האסטרטגית: במבחן היכולת להשיג מה שביקשנו להשיג וביכולת למנוע מה שביקשנו למנוע.

עזה על מגש של כסף?

בניהול מלחמה, נשיא ארה"ב מנהל דיון זה בקבוצה אינטימית שלא כוללת יריבים פוליטיים. המבנה השלטוני במדינת ישראל, לעומת זאת, סובל מאז המלחמה בתש"ח ממצב שבו ראש ממשלה מוצא עצמו מנוע מגילוי מלא של כל שיקוליו לחברי הקבינט. אין לנתח את התנהלות ראש הממשלה מול הקבינט בצוק איתן בלי להציב את מגבלת היסוד לקיום דיון אסטרטגי בגילוי לב. הרי גישת היסוד להתמודדות בשלטון חמאס בעזה, קשורה בטבורה לגישת היסוד לפתרון הסוגיה הפלשתינית.

דווקא לאלה החותרים לפתרון שתי המדינות במתווה קלינטון, קיים אינטרס במלחמה להכרעה מוחלטת של שלטון חמאס בעזה, באשר חמאס בעזה מהווה בעבורם מכשול לביסוס מדינה פלשתינית אחת בהנהגת הרשות הפלשתינית.

ממשלת ישראל בראשות בן גוריון
הקבינט איננו מרחב לבירור אסטרטגי נוקב

מנגד, למי שמבקש מתווה אחר, המטרה המבוקשת במלחמה בעזה תיראה בהתאם לגמרי אחרת. כאשר המצב שנוצר בעזה לאחר ההתנתקות – עם הניתוק שהתהווה בין עזה ליהודה ושומרון הנתפס כאינטרס ישראלי ראוי לשימור – מובן עד כמה רצוי להימנע מפעולה המבטלת הישג זה. האם רצוי לנו להגיש את רצועת עזה לאבו מאזן על מגש של כסף שנרכש בדם חיילינו?

זו שאלת היסוד לדיון קבינט המבקש החלטה על מטרת מלחמה בעזה, והיא העומדת ביסוד גיבוש רעיון המלחמה בדילמה בין הכרעת חמאס לבין השגת הרתעה בפעולה צבאית רחבה. בשאלה זו, עמדת נתניהו ויעלון היתה ברורה ועקבית: הם רצו לפעול בעוצמה להשגת הרתעה לכינון תנאי ביטחון טובים יותר, אך להימנע מכיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס.

בהיבט זה, דיון על התנהלות הקבינט חייב לברר בין היתר את הציפיות המעשיות מהתנהלות קבינט. חייבים להכיר כי במורכבות הנסיבות המוסדיות שבהן מתנהל הקבינט, ראש ממשלה מנוע מלחשוף את מלוא הנחותיו האסטרטגיות. כך היה מאז ימי תש"ח, אלא שהדומיננטיות של בן־גוריון, בעיקר בהתנהלותו הביטחונית, חיפתה על חילוקי הדעות בממשלה.

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות הדו"ח מבטא הנחות יסוד שראוי להעמיד לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים מהעולם האקדמי. מול הסדר האידיאלי המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות באקדמיה, נדרשת נקודת מבט אחרת המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא מימדי מורכבותה.


מאמר דעה זה התפרסם לראשונה בעיתון ישראל היום, 3 במרץ 2017

עליונות שלטון החוק – עד להיכן ?

עליונות שלטון החוק – עד להיכן ?

כשחזון לאומי מתנגש בחוק – מדוע תלמידי ז'בוטינסקי מתייצבים מיידית להגנת החוק?

ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים
ז'בוטינסקי במדי הגדודים העבריים

הקשבתי קשב רב לנימוקיי חבר הכנסת בני בגין מדוע הצביע נגד חוק ההסדרה. (רשת ב' 10:40, 8.2.17) הבנתי שיש בדבריו לא סתם עיקשות אלא ענין רציני הראוי להתבוננות ולבירור. דבריו ביטאו תאוריה פוליטית כוללת לסוגיות סדרי מדינה, רצון העם, מנהיגות שלטונית ושלטון החוק. גישתו נתמכת היטב בכתבי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלא במקרה הדגיש בשנים האחרונות בפרסומי המכון, את מעלת תורתו הליברלית של זאב ז'בוטינסקי. מבחינה תאורטית, מנקודת מבט דמוקרטית ליברלית, דברי בני בגין מייצגים שלמות הגיונית חפה מסתירה. בדיוק כאן מתחיל הדיון, בהבנה שהמחלוקת עמו, הולכת הרחק מעבר לשאלת חוק ההסדרה.

המחלוקת נוגעת לעצם השאלה מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית. אכן, כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, לא באמת זקוקים למנהיג, גם לא לרב או לשופט. זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.

במסגרת מפגש חניכי המכללה לביטחון לאומי עם השופטת דורית ביניש שכיהנה אז כנשיאת בית המשפט העליון, שאלתי על התנגדותה לחוק ועדות הקבלה. סיפרתי כדוגמא, על המצב ביישוב מי- עמי, הסמוך לאום אל פאחם. ביישוב היו אז כשמונים משפחות הזקוקות לקליטת זוגות צעירים ולהרחבת היישוב. תכנית ההרחבה התבססה על שטחי היישוב. כשהבינו שאינם פטורים מחובת המכרז הפתוח לכל אזרח – וכתוצאה מכך לא יוכלו למנוע את קניית המגרשים על ידי תושביי אום אל פאחם – בלית ברירה, ביטלו את תכנית ההרחבה. שאלתי את השופטת אם היא מכירה בפגיעה שהחוק פוגע בזכויות חברי הישוב, במניעת יכולתם להתרחב ולהגן על אופיו הקהילתי של יישובם? השיבה: "זהו החוק ומה לעשות שמי-עמי כל כך קרובה לאום אל פאחם?"

זו רק דוגמא אחת לסוגיה חוזרת ונשנית, במצוקת המתחים בין יישום החוק לבין צרכים נסיבתיים בדרך למימוש מטרות לאומיות. זה אינו רק המתח המוכר לכל שופט במאמץ פירוש החוק, בבקשת האיזון הראוי בין פרוצדורה למהות, אלא גם מתח בין מהויות מתנגשות.

בני בגין הסביר שלמד מאביו כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. אין על כך ויכוח. בכל זאת מה עושים כאשר האמצעים מונעים את מימוש המטרה?

לגמרי מוסכם כי גוף או ארגון אינם יכולים להתקיים ולהתנהל באורח רציונלי ללא מטרה. האם חוק המדינה הוא מטרה? על ההבחנה בין מטרה לאמצעים אמר בן גוריון:

"דרוש מצפן וכיוון. המצפן הוא הגאולה המלאה והשלימה של העם העברי בתוך גאולתה המליאה והשלימה של האנושות כולה…המדינה היהודית הדרושה עכשיו אינה מטרה אלא אמצעי." (אוקטובר 1941) ובכן גם המדינה אינה אלא אמצעי, כנראה גם חוקיה, ומהי המטרה?

מתגלות כאן שתי שאלות יסוד: האחת האם יש מקום במדינה דמוקרטית, למטרת על או לחזון שמעל לחוק? השאלה השנייה היא מהי מטרת העל שלנו כמדינה, אם בכלל ישנה כזו? ראוי לברר עם בני בגין היכן דבריו ממוקמים בהתייחס לשתי שאלות אלו.

גישות ליברליות מתקשות להכיל מנהיג לאומי ומשרתי ציבור עובדי מנגנון, שבאים לעבודה מודרכים על ידי מטרת על וחזון נשגב כמו "גאולת ישראל". בעיניים ליברליות זה נראה מסוכן. מדינה לשיטתם, צריכה להתמקד בחובותיה הבסיסיות כלפי אזרחיה, לא במיזם גאולה לאומית, להסתפק במטרות על צנועות, לא הרבה מעבר להענקת שרותי "וועד בית" באורח יעיל והגון. בהתנגשות בין חזונו של וועד הבית לבין החוק, באמת ראוי לבחור בהכוונת החוק. בדומה לכך, אין לגישה הליברלית מסגרת מכוננת ומאחדת להתנהלות סדורה, במכלול האינטרסים הנפרדים של כלל האזרחים הפרטיים, מלבד החוק והמנהל התקין. בגישה לאומית קולקטיבית, לעומת זאת, לאורה פעלו מנהיגי תנועות הפועלים, בכללם בן גוריון, לפני הכל ישנו ציבור ולאום, הפרט כמובן קיים, והמדינה נועדה לשרת גם את צרכיו. אבל מעל לכל היא כלי הנועד למימוש מטרה וחזון לאומי. כדברי בן גוריון: "כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה, מדינתנו מצווה גם על כך. אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות." (כוכבים ועפר, עמ' 32) ובכן בני בגין, מה עושים ברגע של התנגשות בין צו החוק לבין מה שנראה כפעולה נדרשת בדרך למימוש חזון העל?

כאן מונחת הנחה נוספת המאפיינת את הנאורות הליברלית, זו ההנחה שבמאמץ תבוני נאות ניתן ליישב בשלמות לוגית את כל המתחים. אלא שמבחן המציאות מלמד על מתחים רבים שאינם בני יישוב ובדיוק בהם נדרשות הכרעות מנהיגותיות.

על הלילה בו נכנסה רות המואבייה לגורן של בועז כתב המקובל אלשייך, בן דורו של האר"י הקדוש: "מכאן לומדים שאין דבר שבקדושה שמביא תועלת שאין בו יסוד של חטא." (קיצור אלשייך מגילת רות)

מנהיגות לאומית, במיוחד בשעות גורליות, נבחנת במבחן מהות ייחודי והוא מתרחש לעיתים דווקא במרחב המצוי מעבר למסילת החוק המוכרת. כדברי ר' יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ ל:). משום מה נוטים לפרש החלטת שיפוט המגלמת "לפנים משורת הדין", כביטוי לחסד שמעבר לדין הצרוף. אולם בהחזרת הדימוי אל מקומו הלשוני הראשוני, נמצא כי מדובר במשהו רחב ותובעני פי כמה. מדובר על הרגע בו נדרשת ההעזה לצאת לפנים מן השורה ואף לפרוץ גדר. במאמרו זה, כמו ביתר אגדות החורבן במסכת גיטין, כיוון ר' יוחנן אל תמצית מבחן המנהיגות ברגע הירואי בו אדם ובמיוחד מנהיג, קונה עולמו או מאבד עולמו בשעה אחת. בדרישתה להעזה מנהיגותית, יש לתובנה זו תפקיד מרכזי, במסד לתאוריה פוליטית מעשית. בלעדיה, לא ניתן היה להנהיג את התפתחות המפעל הציוני, מראשית ימיו ועד עצם ימינו, כתהליך חלוצי, שדרש וממשיך לדרוש מידי יום, הכרעות מנהיגותיות פורצות דרך.


התפרסם לראשונה במקור ראשון, 17 פברואר 2017.

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

רעיון שתי המדינות? רק לא במתווה קלינטון

מבט מחודש על גישת רבין – חשיבות שימור ופיתוח שטחי ביהודה ושומרון בשליטת ישראל, כתנאי הכרחי לגבולות בני הגנה

כניסת הנשיא טראמפ לבית הלבן, מסמנת בארה"ב ובעולם, עידן חדש. צפויות טלטלות, משברים והזדמנויות חדשות. גם דרישותיה של מדינת ישראל, במכלול האינטרסים החיוניים לה במרחב, יעברו בחינה מחודשת ומיצוב מחודש.  גיבוש עמדה ישראלית ברורה בנושאים המרכזיים, כעמדה מחודשת בעלת בסיס תמיכה ציבורי רחב, הוא צו השעה. בנסיבות אלה , כצעד ראשון, על מדינת ישראל להשתחרר מתפיסת שתי המדינות במתווה קלינטון.

הגיעה השעה לברר: כשראש הממשלה נתניהו מדבר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, למה הוא מתכוון? כאשר מוסכם גם על מנהיגי השמאל הציוני, כי גושי התיישבות יישארו בריבונות ישראלית, כדאי לדרוש הבהרה לציבור, מהם בדיוק הגושים? האם יש בהם כדי לספק משהו מדרישותיה של ישראל לגבולות בני הגנה?

בכל דרך, גם בלי הכורח לבירור מחודש המתחייב לקראת עידן טראמפ, דרכה של מדינת ישראל מאז ראשית אוסלו נדרשת לבחינה ביקורתית. מאז סתיו 1993, כמעט הכל השתנה. מעל לכל התהוו איומים חדשים, בעלי הגיון צבאי שלא הוכר עד כה.

גם בסוגיה הישראלית-פלסטינית התרחשו תהליכים משמעותיים: רעיון אוסלו בחתירתו לסיום שליטת מדינת ישראל באזרחים הפלסטינים, מומש למעשה ברובו הגדול, והושלם כבר בינואר 1996, עת סיימה ישראל את הסגת כוחותיה מהשטחים המאוכלסים ביהודה ובשומרון. כל האוכלוסייה הפלסטינית הכלולה בשטחי A ,B, כ-90% מכלל אוכלוסיית יהודה ושומרון הפלסטינית, מצויה מאז, בשליטת הרשות הפלסטינית. כיצד בתנאים אלה אפשר לדבר על אפרטהייד?

בקיץ 2005, תמה לחלוטין הנוכחות הישראלית ברצועת עזה. עם נטילת השלטון בידי חמא"ס, בקיץ 2007, מתקיימת שם למעשה, ישות ריבונית בשליטת חמא"ס. נותרו המחלוקת והמאבק על ירושלים המזרחית ועל המרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C, בהם כל ההתנחלויות מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה, באחיזתם בידינו, הם כרגע, המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה. הם מעניקים לישראל שני תנאים הכרחיים לביטחונה: הראשון הוא מרחב הבידוד שמעניקה בקעת הירדן, בלעדיה לא יהיה ניתן למנוע התחמשות מהירה של גורמי טרור פלסטיניים במרחב יהודה ושומרון. השני הוא היתרון הטמון בשליטה ישראלית בצירי אורך ורוחב ראשיים, אשר יחד עם אחיזה בשטחים השולטים, מאפשרים גישה צבאית מהירה של כוחות צה"ל לפעולה בעומק הריכוזים הפלסטיניים. בתוצאת הוויתור על תנאים אלה ברצועת עזה, התאפשרה התהוותו של האיום הצבאי החמא"סי, המוכר משלושה סבביי לחימה ומאז ממשיך להתעצם.

החלטת מועצת הביטחון 2334, יחד עם ועידת פריז, חיזקו בקיבוע נוסף את רעיון שתי המדינות כמחייב חפיפה מוחלטת בין שתי מגמות שאינן בהכרח זהות: 

  1. סיום השליטה הישראלית על הפלסטינים;
  2. הקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67 ונסיגה ישראלית מלאה.

ראש הממשלה יצחק רבין, לעומת זאת, כפי שביטא בנאומו האחרון בכנסת, (אוקטובר 1995) לא נטה לחפיפה כזו. ביטוי לכך ניתן בעמידתו הנחרצת על שלמות ירושלים ובהדגשת חיוניות האחיזה הישראלית בבקעת הירדן ובצירי הרוחב המובילים אליה. מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, שהונח בקיץ 2000 היווה למעשה נסיגה מעמדת רבין. התפנית התמצתה בשתי הנחות שלא נכללו בתפיסת רבין. ההנחה הראשונה קבעה כי הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית רציפה בריבונות מלאה. השנייה קבעה כי הגבול בין ישראל לפלסטין צריך להתבסס, בתיקונים קלים, על קווי 67, ביהודה ושומרון וברצועת עזה.

הנחות אלה יצרו מרחב מאוד מוגבל למשא ומתן. התבוננות ביקורתית בהנחות אלה, מחייב לברר כיצד התדרדרה העמדה הישראלית ממתווה רבין למתווה קלינטון. רבין ככל הנראה, לא היה נותן ידו למתווה קלינטון.

ראוי להזכיר כיצד רבין ניצל היטב את תהליך מימוש אוסלו, לעיצוב מחודש של המרחב בהתאם למתאר האינטרסים הביטחוניים הישראלים. במסגרת זו הוביל מאמץ מערכתי שהתבטא בסלילת רשת דרכים עוקפות במרחב C, בלעדיהן צה"ל היה מתקשה מאוד בקידום כוחותיו לשטחי הערכות במהלך מבצע 'חומת מגן'. חטיבת טנקים על גבי מובילים לא היתה מגיעה לדוגמה, ממחנה ענתות לשכם, אם היתה צריכה לנוע דרך כיכר השוטר ברמאללה. רשת הכבישים המהירה והמתקדמת שהתווה רבין, העניקה לצה"ל שליטה בצירים וגמישות בהפעלת הכוחות, גילמה בימי 'חומת מגן' את משמעותו האופרטיבית של מיצוי מרחב בר הגנה. מהלכים מעצבי מרחב אלה, בוצעו על ידי רבין במשולב עם ההתקדמות במימוש הסכם אוסלו ובכל זאת בקהילה הבינלאומית לא נשמעו כלפיו טענות כי הוא מוליך שולל. כלפי נתניהו לעומת זאת, כל קידום בניה ולו בניה קטנה בירושלים, מעלה חשד שמא לא באמת התכוון לשתי מדינות. הפער טמון בנסיבות רבות. אחת החשובות בהן היא שרבין לא התחייב למדינה פלסטינית רציפה בדפוס מתווה קלינטון.  נתניהו לעומת זאת, במיוחד בתקופת שלטונו שלאחר 2008, מצא עצמו כבול למסגרת הייחוס שקיבעה את הגיון שתי המדינות במתווה קלינטון ואנאפוליס..

באופן מעשי, בצומת האסטרטגית בה אנו ניצבים בשעה זו, על ממשלת ישראל להבהיר לעצמה מחדש את מכלול האינטרסים הביטחוניים הגלומים באחיזה הישראלית במרחב C. בבירור זה יהיה עליה להיפרד מרעיון שתי המדינות במתכונת הפירוש המיוצגת לדוגמה על ידי האלוף במיל' עמידרור, ראש המל"ל לשעבר. הוא טען וממשיך לטעון כי אמנם לפי שעה התנאים אינם מאפשרים הגעה להסכם קבע, ומסוכן להיחפז לנסיגה חד צדדית, אולם הרעיון של חלוקת המרחב לשתי מדינות על בסיס קווי 67, בתיקון "גושי ההתיישבות המוכרים", הוא האפשרות הסבירה היחידה מבחינה בינלאומית. לפיכך יש להימנע להבנתו, מכל פעולה התיישבותית בכל יתר המרחב האמור ביום מן הימים להיכלל במדינה הפלסטינית. דברים בלשון זו, וברוח זו נאמרו על ידי דניס רוס. (רשת ב' , 10:15, 14.1.17)  כאן המחלוקת המעשית המרכזית בשאלה מה נכון לנו לעשות בעת הזו במרחבי C ?

בברור הזה טמון הפוטנציאל לשינוי כיוון בעמדה הישראלית. בחידוש תביעתה לשימור מרחב בר הגנה, התלוי באחיזה ישראלית מתמדת בשטחי C.

השיח הישראלי והבינלאומי הדומיננטי, הציב את מדינת ישראל בצומת מדומיינת בת שתי אפשרויות בלבד: שימור המדינה היהודית דמוקרטית מתוך התכנסות לשטחי 67, או היקלעות למדינה דו לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע מאפרטהייד. זו כמובן מלכודת תפיסתית שאינה חפה ממניפולציה, הרי הצומת מאפשרת יותר משתי דרכים אלה. בינתיים, בהילכדות השיח הישראלי בין שתי האפשרויות הדיכוטומיות, התעלמו מפוטנציאל האיום הביטחוני הכרוך באובדן שליטתנו בעומק המרחב ובבקעת הירדן.

בכירי מערכות הביטחון התומכים במהלכי נסיגה, מבטיחים לציבור כי צה"ל יוכל לתת מענה לאתגרי הביטחון גם בנסיגה לקוי 67. עמדתם מתעלמת מן השינויים שהתפתחו בעולם המלחמה. אם לאחר נסיגה, תתפתח ביהודה ושומרון התארגנות דומה לחמא"ס בעזה, בהגיון חיזבאללה, באפשרות לתקיפת מדינת ישראל בו זמנית בכמה זירות, צה"ל יתקשה ביותר להעמיד לכך מענה ממשי. הבכירים מציגים כי ככל שיידרש, גם לאחר עקירת התושבים היהודים, צה"ל יוכל להמשיך לפעול בעומק המרחב. אלא שהם מתעלמים מהחסך הגדול בסדר הכוחות הנדרש לכך. ללא מסת נוכחות האוכלוסייה היהודית, צה"ל ימצא עצמו מוכה וייסוג כפי שנסוג במאי 2000 מדרום לבנון. במלחמה החדשה, המתקיימת בהגיון חדש, לאזרחים מיועד תפקיד משמעותי במאמץ הכולל. כמו בלחימה בדונייצק, בקרים ובאפחזייה. כך פועלים הסינים בהתפשטותם בים הסיני באמצעות אלפי ספינות דיג אזרחיות. זה  הכורח המוכר מראשית ימי הציונות למצות שילוב אחיזה אזרחית עם אחיזה צבאית. קיצורו של דבר, ללא אחיזה מתמדת בשטחי C במלואם, אין למדינת ישראל גבולות בני הגנה.  האופן האישי בו התווה רבין את מרחבי C מגלם את הבנתו מרחיקת הראות, לחיוניות אותם מרחבים שמעבר לקוי 67, בהם מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה.

לעומת מתווה קלינטון, הגיע עת להדגיש כי יש יותר מדרך אחת למימוש הגיון שתי המדינות. מתוך הבנה מחודשת של האינטרס הביטחוני הישראלי במרחב C, מדינת ישראל צריכה לפעול שם, למימוש הפוטנציאל הנחוץ לה, במלוא תנופת הבניה.


פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון, ערב שבת שמות תשע"ז

 

חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

חיילי צה"ל – החיילים של כולנו 

במשפט קצר ובמילים ברורות,  העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר  מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית:  חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא הילד של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קאנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של  רועי רוטברג בנח"ל עוז.

דווקא בחוגי ימין לאומיים בחרו למצוא פגם בדבריו.  מעבר לביקורת על העיתוי, יממה לפני הכרעת הדין במשפט אלאור עזריה, שאלו בהתחשבנות מגזרית, מדוע הדברים מתקבלים באהדה בין מובילי השיח הישראלי,  דווקא בהקשר הזה, "במשמרת של עזריה" ולא בהקשרים קודמים, כמו  במחאת ארבע אמהות.

לעומתם, מצאתי בדברי הרמטכ"ל הזדמנות להעצמה מחודשת  של מרכזיות צה"ל בתודעה הישראלית, כמרחב משותף להזדהות ממלכתית חוצת מגזרים.

אכן כל חייל וחיילת הם בן ובת לאביהם  ולאמם.  הרמטכ"ל  בוודאי לא בא לבטל משמעותה של זיקה בסיסית זו.

נכון שגם צה"ל עבר תפנית חשובה בפתיחותו למעורבות ההורים. לפעמים פתיחות זו מעיקה על המפקדים, אבל במקרים רבים השותפות  תורמת ומסייעת.  ביום חורף אחד ברמת הגולן בהיותי סגן מפקד אוגדה 36, הגיע למפקדת האוגדה אב מודאג. סיפר שזה עתה החזיר לגדוד הצנחנים את בנו ואת חברו לפלוגה שהגיעו הביתה כנפקדים.  בנו, שהיה בן יחיד, שרת בגדוד צנחנים שהתאמן  בגולן. האב ביקש ממני לבחון בעצמי האם נכונות טענות בנו על מפקד הפלוגה, או שמא הבן פשוט חלש ואולי לא מתאים לעומס השרות הקרבי.  נסעתי לגדוד, מצאתי את בנו  באחד האהלים נוטפי הגשם בסערה החורפית, שוחחתי עמו והתרשמתי.  חזרתי אל האב בהבעת הערכה שבנו ממש בסדר וטענותיו כלפי המ"פ משותפות גם לאחרים. הנושא היה ראוי בעיני לבדיקה עניינית.  רב אלוף בני גנץ שהיה אז מפקד החטיבה, קיבל  את המסר ערך את בדיקתו והחליט לסיים את תפקידו של המ"פ.  לא למען רגישות "הילדים של כולנו" התקבלה ההחלטה, אלא למען תפקודה הנכון של היחידה ויכולתה לעמוד במשימותיה.  זו היתה וממשיכה להיות רוח צה"ל.

אפשר גם לעשות חסד עם הביטוי "הילד של כולנו", מהמקום בו הביטוי  מבטא אהדה  לחיילינו, בחרדה לאומית משותפת לגורלם, בציפייה לשובם בשלום מכל משימותיהם.  לא את זה ביקש הרמטכ"ל לקחת מן הציבור. הוא בא להדגיש את גודל ציפייתו מן החייל, את משמעות דרישתו הנוקבת כי ברגע של מבחן,  יעשה החייל  כל שביכולתו ואף מעבר לכך, למען עמו ומולדתו.  את זה אין דרך לדרוש מאדם שממשיכים לתפוס אותו כילד.  עם כניסת הנער והנערה הצעירים לשורות צה"ל, הם מחויבים לרגע  בו ימצאו במבחן העליון שבו, כפי שהדגיש בן גוריון, על כתפיהם ממש יהיה מונח גורל האומה.  ברגעי מבחן אלה., להיות חייל זה עניין טוטאלי.  ברגעים כאלה, המתפרצים לעיתים ללא הכנה מוקדמת, החייל  הוא נציג ממלכתי במבחן לאומי הרה גורל.

זרובבל הורוביץ
זרובבל הורוביץ, שיירת נבי דניאל. מתוך ויקי שיתוף

ברגע המבחן הזה עמדו בהצלחה רבבות חיילי צה"ל לדורותיו. זו היתה לדוגמה  גבורת זרובבל הורוביץ, מפקד משוריין פורץ מחסומים בשיירת נבי דניאל בתש"ח.  בשובה של השיירה מגוש עציון לירושלים,  נקלעה למארב ולקרב ממושך. כשהבין זרובבל שרכבו לכוד לבדו בין התוקפים הערבים , חיפה על חייליו הבריאים בנסיגתם אל יתר הכוח, נותר להגן על הפצועים וכשאפסה תקווה לחילוץ,  פוצץ את המשוריין על עצמו וחייליו. על כך עוטר בעיטור הגבורה.  אלו פני המלחמה ברגעיה הקשים והיא באמת לא מקום נעים ומוגן ל"ילדים של כולנו".

כיצד וממתי נהיו חיילי צה"ל ל"ילדינו"? זו אינה שאלה היסטורית.  זו שאלה של השקפת עולם חברתית.  זו אחת התוצאות של השקפת עולם ניאו ליברלית הסוחפת מזה כמה עשורים את העולם המערבי.  לענייננו השאלה מתמצה בסיפור שאנו מספרים על השאלה מדוע מתגייסים בגיוס חובה.  בהשקפת עולם אזרחית ליברלית, המעמידה את בסיס הקיום החברתי על  הפרט וחרותו, גיוס החובה אכן מהווה סוג של נטל, כמו תשלום מיסים.  הנטל מוצדק במסגרת משוואת עלות תועלת המבהירה שכדאי למען מימוש האינטרס הפרטי של כל יחיד ויחיד, שכל אחד יתגייס בתורו, במשמרת שלו, למען הבטחת יכולתו בהמשך, למצות את חייו בדרכו.  לאורך  הדרך, האינטרס הפרטי ממשיך לעמוד במרכז מערכת השיקולים.  בחברה המגויסת, לעומת זאת, כפי שהכרנו אותה בטרם  הקמת המדינה  ובשני העשורים הראשונים לאחר הקמתה, האינטרס המוביל הוא האינטרס הלאומי.  נקודת המבט של צרכי הכלל לא רק קודמת  בהשקפת עולם זו, לנקודת המבט האישית פרטית, אלא אף מעניקה משמעות ותוכן לחיי הפרט.  במקום הזה הגיוס אינו רק כורח מתוקף החוק, הוא קודם כל זכות והזדמנות לשותפות באחריות הלאומית הכוללת.   כשנער ונערה מתגייסים בתודעת הזכות לשותפות באחריות כוללת, הם ממש לא יכולים להסכים שמישהו ימשיך להתייחס אליהם  כ"ילדים".

האלוף במיל' עמוס חורב מספר כיצד בתום הקרב על הר ציון בתש"ח, הגיע עם עוד שני מפי"ם  בפלמ"ח, למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים. נכנסו לחדרה של גולדה מאיר שהייתה במעמד שרת החוץ, התיישבו הדליקו סיגריה והמתינו.  כשנכנסה גולדה מאיר שאלה: "בחורים מה אתם עושים כאן?" ענו לה: "אם לא ברור לכם בהנהגה שאנחנו הולכים לנצח,  באנו לספר שאנחנו מנצחים." זה בעיני הביטוי לתודעת אחריות משותפת ושם צריך להימצא גם החייל הצעיר ברגעי המבחן.

דברי הרמטכ"ל הם הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים  לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי.  עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?


פורסם לראשונה במוסף ישראל היום, 6/1/17. 

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

מאבק עמונה: כיצד מפסידים קרב ומנצחים במערכה, או להפך

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו?  קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. שמונה מחלוציי תל חי בהם יוסף טרומפלדור, נפלו בקרב,  חצר תל חי ובתיה הועלו באש, הנקודה  ננטשה לשנים ארוכות.  בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון: ראשית  בעצם הכללת אצבע הגליל עד מטולה בגבולות המנדט הבריטי,  ושנית בממד התודעה, בכינון  אתוס תל חי כמופת לאומי לדורות.

האריה השואג, תל חי
תל חי – תבוסה בקרב, ניצחון במערכה (מתוך ויקי שיתוף)

מנהיגים והוגים  רבים עמדו על רזי הפער שבין ניצחון בקרב להפסד במלחמה. גנרל גיאפ מנהיג הוייטקונג, נהג  לספר כיצד חיילי ארה"ב  אמנם ניצחו ברוב הקרבות, ובכל זאת ארה"ב היא שהפסידה במלחמה. כיצד זה קורה? זה כמובן קשור באופן בו מעצבים את הסיפור ביום שאחרי, אבל הרבה מעבר לכך. מדובר במשהו ממשי, לא רק במניפולציה נרטיבית.  ההסבר טמון בהבדל המהותי שבין מלחמה ומאבק לבין אירוע ספורט כמו משחק כדורגל.  בכדורגל יש רק ניצחון אחד המוגדר בכללים וחוקים קבועים ומוכרים.  מי שניצח בשריקת הסיום ממשיך להיחשב מנצח גם למחרת.  בכדורגל כצורת עימות, בעצם התרחשות המשחק בתשעים דקותיו עד הסיום, רק הממד הגלוי לעין, קובע את התוצאה והיא בדרך כלל סופית. זו מערכת פשוטה, סגורה בהתרחשותה בזמן ובמרחב. אין למשחק ולתוצאתו, כיוון התפתחות בלתי צפוי ב"יום שאחרי". גם אם יש למשחק ממדים סמויים מן העין, הם אינם נספרים בקביעת התוצאה.

תוצאת מאבק או קרב לעומת זאת, נקבעת לא רק בממדים הגלויים לעין. זו להבנתי תכלית הציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". טמונה כאן הכוונה לאדם להכיר כי לממשות ממדים נוספים, סמויים מן העין, והם משמעותיים לא פחות אם לא יותר, מאלה הגלויים לעין. בממד הגלוי, לתוצאת המאבק על עמונה מבחן תוצאה פשוט וברור: מבחן הקיום הפיזי בראש הגבעה. בממד הסמוי, לעומת זאת, התוצאה מורכבת ורחוקה מלהיות פשוטה. דווקא במגמות העומק ההולכות ומתהוות מתוך המאבק, יהיה תלוי גורל המערכה על עתיד מפעל ההתיישבות.

ובכן כיצד מעצבים הגיון מאבק הטומן בחובו  פוטנציאל ניצחון גם אם מפסידים? מבקשים את נקודת האיזון היצירתית בשיווי המשקל בין הממדים הגלויים לסמויים.

קודם כל ראוי להגדיר היטב על מה נאבקים בעמונה. לכאורה נאבקים על עצם קיום היישוב, זה נכון במידה רבה אבל לא זה העיקר. את המאבק הזה, צריך לנהל בהבנה שהוא משרת מטרה כוללת ולאורה הוא חייב להתנהל. המטרה היא להבטיח את עתיד ההתיישבות הקיימת ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן ואף  לאפשר את הרחבתה והתפשטותה. בתוך כך ראוי לסמן ממה ראוי בכל דרך להימנע.  מתנגדי ההתיישבות אורבים לטעויות העלולות להתפתח מתוך העימות עם כוחות הביטחון. הם ידעו להפיק תועלת  מפגיעה בלגיטימיות  של מפעל ההתנחלות ומקריסת האמפתיה שהעם רוחש למתיישבים. הם מבינים שעל מנת לממש נסיגה נוספת ביהודה ובשומרון הם זקוקים תחילה לבידוד המתנחלים מאהדת העם. טעויות בניהול המאבק ינוצלו עד תום בידי יריבי ההתיישבות. נגדיר במפורש:

  1. עם ישראל אוהב את חייליו ושוטריו. לא תהיה סליחה על פגיעה בגופו או בכבודו של אחד מהם.
  2. בדרכי המאבק ראוי להישמר מהתנהלות המתויגת בדימוי: "פורעי חוק". דימוי כזה יסייע ליריבינו להרחיקנו מאהדת העם. בכל הצעדים הננקטים חשוב לשמור חיבור אל רוב שכבות העם, לאלה הממשיכים להאמין  כי אנו פועלים לרשת את מולדתנו בזכות  הבטחת ה' לאברהם יצחק ויעקב.
  3. להימנע מהצגת המאבק כממוקד באינטרס נדל"ני מגזרי- ציוני דתי. לא על נכסי המגזר נאבקים, גם לא על עצם זכות הקניין של תושבי עמונה. ערכי זכות הקניין וזכויות אדם לא עמדו למפעל ההתנחלות בעומדו בפני בית המשפט העליון בימי המאבק בתכנית ההתנתקות ואף לא עתה. זכויות הקניין, עם כל חשיבותן, לא הן העיקר במאבק הזה. כאן מדובר על הרבה מעבר לכך. אנשי עמונה כחלוצים למען העם, נאבקים על עתיד הבית היהודי בארץ ישראל, למען עתידם של דורות יהודים מכל חלקי העם בארץ ובתפוצות, שימצאו בעתיד בית ונחלה ביהודה ושומרון.

בממד הפוזיטיבי, במפגש על גבעת עמונה, יש למצוא הזדמנות לחיבור שיעצים את מפעל ההתנחלות ואת הערכים החלוציים שהוא מייצג. ראוי לזכור כי החיילים והשוטרים שישלחו לעמונה הם הפוטנציאל לעוד מאות  אלפי יהודים שיכולים למצוא את עתידם,  במרחבים הפתוחים במעלה אדומים בואכה ים המלח, באריאל, מעלה אפרים ובקעת הירדן. הם כמו ההמונים שיגיעו לשם, קורבן משותף של התנהלות מדינתית שיצרה את הבעיה. רצוי לנו להקטין ולרסן בכל דרך את פוטנציאל הפיצול והשסע העלול להתפתח ממפגש אלים. אנשים אחים אנחנו ומן המפגש הזה צריכה לצמוח תודעת שותפות גורל ויעוד.

עמונה
כל בית שנהרס ניצחון לחמאס (האמנם?) מתוך ויקי שיתוף

מבקש להקשיב היטב למנגינת דבריי. היא שונה בתכלית מן המנגינה הצורמת שהדהדה בסיסמה: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". אנו נאבקים על שניהם. ולרגע איננו מוותרים על אחד מהם. לצורך המאבק על ירושת ארצנו אנו זקוקים לעם וכן להיפך: עתיד העם ושלמותו תלויים בישיבתנו בחלקיי ארץ זו ובירושתם. זו דרכם של מאמינים, מאבקם וחזונם נצחי. מה שנראה לרגע כפשרה, הוא גמישות תבונית מתוך אמונה, בראיית צרכי המאבק שבדרך. לא ויתור מתוך  חולשה,  אלא גילוי עוצמה, במיוחד עוצמה מנהיגותית המבקשת הרבה מעבר להגנה על זכויות מיעוט.  מדובר במאבק על הנהגת העם, על דרכו ועתידו בארץ אבותיו.

באהדה ובהערכה  לאנשי עמונה ולמאבקם, בציפייה לישועה וצמיחה חדשה דווקא מתוך המשבר.


פורסם לראשונה במוסף מקור ראשון, 16 בדצמבר 2016